תיק ההשקעות של בלאט

בעונת 2002/03, העונה השלישית והפחות טובה שלו במכבי ת"א עם חוזה של מיליון דולר לעונה (במונחים של היום מדובר על הרבה יותר) ויכולת של סנטר בינוני פלוס, הזכיר נייט האפמן לכולם שאין מה לעשות, "אתה מקבל כסף על מה שעשית, לא על מה שאתה עושה". האמירה הזאת, שנולדה כמגננה על הביקורות הבלתי פוסקות שירדו על האפמן לאור שכרו העצום, מתאימה גם היום לכל מי שמנסה להבין איך עובד שוק השחקנים הפרוע באירופה.

***

בשנים האחרונות מכבי ת"א מתמודדת עם תקציב די קבוע ובינוני מול קבוצות אירופיות ששופכות עוד ועוד כסף. כל זה לא מונע ממנה להגיע במקרה הגרוע לשמונה הגדולות של היבשת, לעתים לגרד נגיעה בתואר במשחק האחרון של העונה (2011). אחת הבעיות כשמשווים תקציבים של קבוצות היא העובדה ששחקנים מרוויחים כסף על בסיס היכולת שהביאה אותם למקום שבו הם נמצאים ולא על בסיס היכולת הנוכחית. קבוצה כמו פנרבחצ'ה-אולקר שהעמידה העונה תקציב דמיוני של מעל 30 מיליון אירו, שילמה סכומי עתק לשחקנים עם סוכנים מצוינים, עבר מפואר והווה מדשדש רק כדי לסיים במקום השמיני והאחרון בבית שלה בטופ-16. תקציב של 30 מיליון אירו, ויכולת של 5 מיליון דולר (במקרה הטוב).

כאן בדיוק עומד ההישג הגדול ביותר של דייויד בלאט. אם מאמן מכבי היה מנהל תיק השקעות הוא היה הופך לגורו שכולם מבקשים לדעת איזה מניות הוא קונה ומתי הוא מוכר. בשלוש השנים האחרונות עומד התקציב של מכבי על סכום די קבוע, בין 18-20 מיליון דולר, אבל התקציב הריאלי גבוה בהרבה. קחו למשל את דווין סמית שמרוויח כ-400 אלף דולר העונה. אין ספק שאחת מהקבוצות העשירות תשמח לתת לו בעונה הבאה שכר גבוה פי שלושה לפחות (ברצלונה תחפש מחליף לפיט מייקל, צסק"א תחפש מחליף לסוני ווימס המאכזב. וזו רק ההתחלה). יוגב אוחיון כבר זכה מקובאן הרוסית לחוזה של 1.7 מיליון דולר נטו לשנתיים (פי שלושה מהשכר במכבי). ריקי היקמן לוקח במכבי בסביבות 350 אלף דולר, והיה יכול לזכות לפחות לחוזה כפול בקבוצה אחרת אם היה שחקן חופשי. ושון ג'יימס? מי יכול בכלל לדמיין בכמה עשרות אחוזים הקפיצה עונת היורוליג האחרונה את שווי שכרו שעומד על כ-350 אלף דולר.

חישוב מהיר של הנתונים מצביע על שווי שכר הגבוה כמעט ב-3 מיליון דולר מהשכר בו הוחתמו השחקנים.

***

בניגוד לרוב ה"גורואים" בשוק ההון, ההצלחה של בלאט אינה חד פעמית: צ'אק אידסון סיים קדנציה במכבי עם שווי שוק של קרוב ל-2 מיליון אירו לעונה, פרקינס אילולא נפצע היה מקבל חוזה כפול בחוץ, הנדריקס ולנגפורד קיבלו סכומים דמיוניים במילאנו, ופארגו הגשים את חלום ה-NBA עם שכר שנתי בן 7 ספרות.

דבר מרשים לא פחות הוא שבדיוק כפי שה"מניות" האלה נסקו כאשר בלאט הכניס אותן לתיק ההשקעות שלו, כך רובן התרסקו רגע אחרי שנאלץ "למכור": הנדריקס שוחרר ממילאנו; אידסון הוגלה לקור הרוסי; פארגו לא היה סיפור הצלחה ב-NBA ובאופן כללי - אקורד הסיום אצל בלאט היה תחילתו של המדרון התלול.

בנוסף, רוב המניות האלה היו שמחות לחזור לתיק ההשקעות של בלאט כמעט בחצי מחיר, רק בגלל שסבלו התרסקות מקצועית במקומות שאליהם הגיעו.

שלוש שנים ברציפות מצליח בלאט להפוך תקציב ריאלי לכזה שערכו האמיתי גבוה בהרבה, להפוך את רוב השחקנים שלו לטובים יותר משהיו לפני ששיחקו אצלו, רובם משחקים פחות טוב אחרי שהם עוזבים אותו, ואת הקבוצה שהוא מאמן הוא מביא למקומות הכי גבוהים שאפשר לצידן של קבוצות שמשלמות לשחקנים שלהן עשרות מיליוני אירו.

הרעיון ברור: כשמשלמים יותר כסף לשחקן זה לא הופך אותו לטוב יותר, אלא רק ליקר יותר. מאמן שמחפש את השחקנים שיקבלו כסף על מה שהם כבר עשו בקריירה שלהם - הוא מאמן שברוב המקרים מחפש קיצורי דרך.

גם לסדרת ההצלבה מול ריאל מדריד יעמיד בלאט סגל עם מספרים הרבה פחות מרשימים בטבלאות השכר. וגם הפעם זה לא יגיד כלום על יחסי הכוחות האמיתיים בין הקבוצות.