חיים ומוות בעידן הפייסבוק

אמנון דנקנר, שהלך השבוע לעולמו, היה שייך לדור אחר של עיתונות. הוא זיכה את מי שעבדו תחתיו - לטוב ולרע - בהיכרות עם עולם עיתונאי שכבר איננו כמעט. עולם, איך נאמר, בו הניהול הרגשי היה שונה לחלוטין.

בימיו כעיתונאי צעיר, מתחרים היו מחליפים מהלומות על סקופ, והאכזריות הייתה טבע שני לעורכים הראשיים והמו"לים. איש חדשות 10, נדב איל, שיחזר השבוע כיצד נהג דנקנר לספר על מכתב הפיטורים שהגיע אליו מעיתון "הארץ" במונית. לא שימוע ולא פיצוי.

אך לצד האמוציות המפעפעות של המטבח העיתונאי, בחזית, לפני הלקוחות, היו קודים ברורים וסטנדרט גבוה. היה כבוד למילה, לסיפור, לעיתון.

עם הפקירו את הזירה, זכה דנקנר למבול של הספדים. אלה לא עלו באתרים עם צאת השבת, שכן הוא נפטר ביום שישי בלילה, ולא פורסמו ביום ראשון בבוקר, אלא דקות לאחר היוודע מותו התמלאו הרשתות החברתיות בתיאורי פרידה אודות המנוח. חלקם נרגשים וחמים, אחרים נקמניים ומרירים.

היו שם העיתונאים שפוטרו, היריבים ששמרו בבטן וגם אלה שלא דממו גם בחייו. העיתונאי והסופר שצמח בעידן הכבוד, הסתלק בעידן הפייסבוק. לא עוד תיקי "חבצלת" מוכנים מראש, ולא פרוטוקולים מסודרים על-פיהם יודעים מה אומרים ובאיזה שלב. שכן ברשתות החברתיות אין רגע אחד של חסד, לא לחיים ולא למתים.

מזדנבים אחרי הסטטוסים

על כך יוכל לספר גם חברו הטוב של דנקנר, השר יאיר לפיד יבל"א. רבות כבר דובר על סטטוס ריקי כהן שלו ועל הביקורות שגרר.

אמנם אלפי הבדלות ניצבות בין שני המקרים, אך הדמיון הוא במיידיות הזירה, בחוקי המשחק החדשים שגם לפיד, שגדל אף הוא בעולם עיתונאי אחר, הבין שהוא חייב להפנים.

היעדר האמצעיות של במות כמו הפייסבוק, היכולת לשדר באחת את הרגש הראשון העולה, הופכים דווקא בתרבות שלנו לכלי נשק. אמנם דק וקטן, אך דוקר ומתרבה ומותיר סימנים.

כל הפצעים המדממים בחברה הישראלית - האלימות, היעדר הכבוד ההדדי, קוצר-הרוח לדעה שונה - מטפטפים מדי יום, דקה-דקה, בפייסבוק ובבמות הרשתיות האחרות. אין עורך ואין אלוהים.

התקשורת המסורתית - הטלוויזיה, האתרים, העיתונים - כבר הפנימה את השינוי. כלי התקשורת מזדנבים בנמרצות אחר הסטטוסים, משחזרים אותם בכותרות הראשיות, מנסים להעמיס עוד שכבה בקשר הישיר הזה בין האירוע לציבור. לרוב זו שכבה מיותרת שרק מעצימה אזוטריה או לחילופין מקטינה את החשוב. בכך היא מאבדת את תפקידה המכריע בתקופה זו - לשים סדר לדברים, להחזיר נורמות למקצוע.

מי שהכיר את דנקנר, אפילו ב"מעריב" של לפני 6 ו-7 שנים, חוזה בחילופי שני דורות בו-זמנית. ראשית נפרד דור הנפילים, ועכשיו מגיע שלטון הרשת.

אסור לפחד מאינספור הקולות העולים ממקלדות הציבור, צריך לתת להם דרור. אך באותה מידה אין לחשוש מלנסות לרסן אותם. להבין שהרשת החברתית היא מראה של הרחוב, והחוקים בה הם לרוב חוקיו.

העיתונאים הם אחרים, העיתונות משתנה, אבל תפקידה הערכי המהותי, אסור שיילך עם בני דורו של דנקנר.