הקריירה של אלשיך לא מתה

כמו עוף החול, המכלה עצמו באש וקם מחדש לתחייה מן האפר, כך שופטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב, ורדה אלשיך, מנערת מעליה את הביקורת ואת הלשונות הרעות וחוזרת אל מרכז העניינים בכל פעם מחדש.

הקריירה השיפוטית של אלשיך הוספדה כבר לפני כחצי שנה, אז פורסם כי נשיא בית המשפט העליון, אשר גרוניס, הגיע עמה לסיכום כי היא תפרוש מכס השיפוט עד "אחרי החגים". זאת, לאחר שראשי לשכת עורכי הדין דרשו בתוקף את פיטוריה של אלשיך, שלטענתם "שיפצה" פרוטוקול דיון שהתנהל אצלה.

אבל אלשיך מוכיחה מאז כי ההודעה על מות הקריירה שלה הייתה קצת מוגזמת. "ההספדים" ההם והביקורת הנוקבת שלוותה אליהם אינם מונעים מבעדה להמשיך לדון ולהכריע בתיקי כינוס ופירוק בסגנונה התקיף וחסר הפשרות.

כך היא עשתה בעניינו של השף אייל שני, שאותו היא איימה לשלוח למאסר אם לא ישלם לנושים את חובותיו הרבים. כך היא עושה במקרה של אשת העסקים רחל סייג-סופר, שאתמול (ב'), ולאחר שזו התחזתה לחולה, טרחה והגיעה אלשיך עם צוותה עד לסלון ביתה בהרצליה כדי שלא לאפשר לה להתחמק מההליכים המשפטיים נגדה - צעד שספק אם שופטים אחרים היו מעזים לעשות.

לפני כמה ימים פגשתי ידידה ותיקה, פסיכולוגית במקצועה, שנקלעה במקרה לאולם הדיונים של אלשיך והזדעזעה מהאופן שבו ניהלה אלשיך את הדיון. "אני לא מאמינה ששופטת בישראל מדברת בצורה כל-כך בוטה וחסרת נימוס", היא אמרה לי.

ואכן, הסגנון של אלשיך - וכבר כתבנו על כך בעבר - הוא שנוי מאוד במחלוקת. ועם זאת, הנחישות של השופטת אלשיך למצות את הדין עם החייבים המופיעים בפניה והיכולת שלה להתעלם מהביקורת ולהמשיך ולמלא את תפקידה בסגנונה הייחודי, ראויים להערכה גדולה.

אחרי הכול, הבעיה המרכזית של מערכת המשפט הישראלית אינה סגנון העבודה של השופטים, אלא התמשכות ההליכים המשפטיים והקושי של בתי המשפט להתמודד עם סרבני חוק ותחמנים. בהתמודדות עם שתי הסוגיות הללו, ורדה אלשיך היא שופטת מצטיינת.