הבכירה לשעבר בכלל פיננסים שעשתה מהפך אדיר

היא ישבה במשרדה המרווח שבקומה ה-22 של בית רובינשטיין, אבל הרגישה חנוקה. לא היה לה אוויר, הלחץ השתלט עליה. על קו הטלפון היה עורך דין שדרש לסגור הסכם, על הקו השני הייתה הבייביסיטר שחיכתה להוראות, בקו השלישי שאל הבעל באיזה צבע יהיה ריצוף האמבטיות, ומולה ישב עובד שחיכה שתציג קווים לתוכנית פעולה.

"הייתי מיואשת, זו הייתה פרשת הדרכים שלי, וגם הרגע המכונן. הבנתי שאני מפספסת, ולא מצליחה לעשות שום דבר טוב עד הסוף. כל הזמן קצת פה וקצת שם, סותמת חורים. אז פקידת הבנק שלי אהבה אותי והייתה לי אחלה מאזדה 6, אבל לא הייתי הכי טובה בשום דבר. הייתי קבורה במשרד מהבוקר עד הלילה, סבלתי, רציתי להפסיק, ומצד שני ידעתי שאי אפשר לעצור את העולם כל כך מהר. זו הרגשה איומה".

זה לא קרה מיד, אבל הרגע ההוא גרם לטלי לפיד לנטוש את כיסא היועצת המשפטית הבכירה של כלל פיננסים - בית ההשקעות של קבוצת אי.די.בי, שבשיאו היה השני בגודלו בשוק, ולאחרונה התפרק ונמכר לחברת הביטוח הראל. "ראיתי את זה בא. הייתה הנפקה מלמעלה (של מניות חברת האחזקות) שליוויתי כמה חודשים אחרי שנרשמה למסחר. היו לי יותר מדי חילוקי דעות עם ההתנהלות של הקבוצה, כבר לא הזדהיתי עם מה שראיתי, ועזבתי. מה שהכריע את העניין היה שאיבדתי אמון במערכת שהייתי בה. ראיתי את הברוך, איך מתקבלות החלטות ולאן הלך כל הכסף, להשקעות איומות".

- אז למה היה כל כך מסובך להגיד "סטופ"?

"הייתי מס' 3 בחברה, ואף אחד לא אמר לי 'מתי את באה או הולכת'. יכולתי לצאת הביתה גם בשתיים בצהריים, אבל יש לך 180 עובדים, ישיבות דירקטוריון והרבה חברות על הראש. נשאבתי לתוך מרוץ החיים הזה של לעבוד כל הזמן. לא היה סיכוי לשבת בבית קפה או לפגוש חברות. היה קפה במשרד, ואכלתי צהריים מעל הפח. במקום שמש היה פלורסנט. זה לחיות יום אחר יום וללכת לישון עם מחשבות טורדניות, וסטרס בלתי פוסק. הרגשתי שאני לא יכולה לשאת את עצמי".

- לא החיים שתכננת לעצמך.

"היו לי חיים אינטנסיביים ואיומים. ילדתי שלוש בנות, אבל זה היה מטורף, כי לא הכרתי אותן. בעלי אמר לי המון פעמים: 'איזו אמא את?', והיה מתוסכל עבורן. כל מה שהן זכרו ממני זה שראו אותי בבוקר לחוצה כי הייתי חייבת לעלות מהר לכביש לפני הפקקים, ושהגעתי הביתה לא לפני שמונה בערב. גם אז הן ראו אותי לכמה דקות, כי הייתי חייבת לסיים משימות".

- הצלחת בניהול הקריירה, אבל לא בניהול המשפחה.

"המצב הזה כמעט הוביל להתפרקות המשפחה. צריכות להיות אהבה וחברות מאוד גדולות כדי לשרוד שנים כאלה. מעטים הגברים שיכלו לחיות איתי. אור נתן לי תמיכה כל הדרך ולא איים בגירושים, אבל חלק בלתי נפרד מהמצב היה שלא נפגשנו".

- ממרחק הזמן, מי היית אז?

"בכלל פיננסים היו אומרים לך שהייתי בנאדם בלתי נסבל. לא הרבה ראו ממני חיוך, פחדו ממני. אנשים נרתעו מלבוא אליי לחדר. היו צריכים לקחת אוויר וקיבלו ממני אגרסיביות וכוחניות. לא סבלתי את עצמי".

- למה המשכת? מה נתן לך סיפוק?

"יש משא ומתן מול רשות ניירות ערך והבורסה, ואת צריכה לשכנע ולדעת מה חשוב למשקיע, מה כדאי שידע ומה לא - אז כשההיתר מגיע זה כמו תינוק שנולד, משהו שליוויתי חודשים אחרי שחפרתי והכרתי את הפרטים הקטנים. זה סיפוק בלתי רגיל".

- והשכר היה מספק - היית בין 100 שיאניות השכר במשק.

"מבחינת שכר, זה לגמרי הטופ. לא נולדתי להורים שפינקו, אמי דגלה בגישה של 'הבאתי אותך לעצמאות, ומכאן תמשיכי לבד'. אני רואה סביבי כאלה שעד היום הג'יפ שלהם מאבא. עבדתי כמו חמור, ובאותן שנים יכולתי לבנות בית משגע במושב בית חרות לפי טעמי האישי, להשקיע באמנות ישראלית ולהרשות לעצמי מה שאחרים לא".

אחריות על 20 חברות

לפיד, 44, נשואה לאור, ברוקר בתחום ההון, והמשפחה מתגוררת במושב בית חרות. היא נולדה בניו יורק, ושבה בגיל שנה עם המשפחה שהתמקמה בנווה אביבים. אמה, פרופ' חיה מורוז, היא מדענית וחוקרת סרטן. אביה, זאב מורוז, היה מהנדס בניין ונפטר בגיל 64. "הייתי מאוד מחוברת לאבא שלי וזה היה אירוע משמעותי בחיי. הוא לא ראה אותי מסיימת לימודים, מתחתנת, ולא ראה את ילדיי".

את התואר הראשון עשתה ביחסים בינלאומיים ומדעי המדינה, וכסטודנטית עבדה במשרד ראש הממשלה. "אבל לא התחברתי. ראיתי שחיתות, ראיתי איך עסקאות נסגרות עם עניין אישי, ראיתי את ההתנהלות והשימוש בעוצמות ובתפקיד כדי לקדם אינטרסים אישיים. טובת הציבור לא בהכרח עמדה לנגד העיניים. ברחתי משם".

היא התחילה בלימודי משפטים, אך נטשה אחרי סמסטר אחד. "הרגשתי שאני נחנקת, וחייבת אוויר. עברתי לפריז, עבדתי באל על כסלקטורית ונהניתי מכל רגע. חרשתי את העיר, התמקצעתי בשפה ובאופנה, ולא רציתי לחזור".

כששבה לארץ השלימה את לימודי המשפטים, התמחתה במקרקעין, וצברה ניסיון בניהול משא ומתן עם חברות גדולות. בהמשך עבדה במשרד שהתמחה בשוק ההון ובהנפקת חברות. בשלב מסוים הנפיקה תעודות סל צמודות מדד, שהיו אז מכשיר פיננסי חדש וטרנדי, עבור חברה מקבוצת אי.די.בי. "מנכ"ל הקבוצה התרשם, והציע לי להיות יועצת משפטית בכלל פיננסים". ב-2004 עברה לחברה, ותוך שנה הפכה ליועצת המשפטית הראשית של הקבוצה. "מצאתי את עצמי אחראית על יותר מ-20 חברות. אלו היו השנים הכי יפות, והיום מוכרים את השאריות".

ההחלטה על הכיוון החדש בחייה לא הגיעה מיד. "לקחתי פסק זמן מהעולם, חצי שנה הייתי בבית והיה ואקום גדול, מי אני ומה אני, למה קמים. היה משבר, אנטי קליימקס מטורף. נפשית היה לי מאוד קשה. עסקתי בלהכיר את הבית ואת הבנות, ועלו מחשבות מה הלאה. כל המשאים ומתנים שניהלתי עד אז הפכו בסופו של יום למריבות, למי יש יותר גדול, וזה דיכא אותי. רציתי משהו שעוסק באסתטיקה ובכיף, ולא בריבים".

כרטיסים ב-80 אלף שקל

היום לפיד היא הבעלים של "קונטקט לייף-סטייל מנג'מנט", חברה המעניקה פרסונל קונסיירז' לאלפיון העליון, ויש לה 250 לקוחות. היא אסרטיבית, דומיננטית ונחושה, נעה על קו לונדון-פריז-ברלין-ברצלונה-ניו יורק, ובמוחה פועלת רשת ענפה כקורי עכביש. זרקתי לה שני אתגרים קטנים, דינר עם קייט מוס ופגישה עם מרק צוקרברג, והיא השיבה מיד שתוכל לסדר זאת. היא גם תארגן ללקוח מקומות בשורה הראשונה של קולדפליי בברקלייס סנטר או של אריק קלפטון ברויאל אלברט הול, תמצא מקומות טובים בגמר ליגת האלופות, רולאן גרוס, ווימבלדון, פיינל פור או סדרות הפלייאוף ב-NBA, ותכניס את הלקוחות למועדונים הכי טרנדיים ולמסיבות הכי נחשבות.

לאחרונה החלה בשיתוף פעולה עם אחד הבנקים הגדולים, שבמסגרתו תעבוד עם לקוחות הפרימיום של הבנק, אבל היא עדיין זוכרת את ההתחלה הלא פשוטה. "הלכתי לבנק קטן, ושם צחקו עליי, לא ידעו מה אני רוצה ולא יכלו להגות את המילה קונסיירז'. יצאתי בהרגשה מעורערת. הבנתי שאתה צריך לעמוד על שלך, ושאין קיצורי דרך. הכול בעשר אצבעות. היום אני קוצרת את הפירות, אבל זה לקח ארבע שנים. עכשיו, למשל, קיבלתי גם הצעה מהגוף הכי גדול בתחום הקונסיירז' בלונדון, לשמש כנציגות שלהם בארץ, ואני שוקלת".

היא מבינה את הלקוחות שלה, שזקוקים ליחס מיידי. הם מצדם סומכים עליה שתשמור על דיסקרטיות. "אלה אנשים שאני יודעת עליהם המון דברים, יש לי מספרי אשראי, ורק אני יודעת כמה הם מבזבזים על חיי הפנאי. היה לי לקוח שהזמין ארבעה כרטיסים להופעה של הרולינג סטונס בניו יורק ב-80 אלף שקל. הוא קיבל מלווה צמוד, מקורב להפקה, שהכניס אותו מכניסת הווי.איי.פי, כדי שלא יעמוד חלילה בתור בכניסה. לקחו אותו ללאונג' פרטי למינגלינג עם חברי ההפקה והמקורבים, אירחו אותו עם שמפניה ואפרטיפים לאורך כל השעות שהוא והחברים שלו היו שם, ואז לקחו אותם לקדמת הבמה, לעמוד מתחת לרגליים של מיק ג'אגר".

- את עובדת עם קהל פרימיום, יש טווח מוגבל של לקוחות.

"השאיפה שלי היא להגיע לאלף לקוחות. יש הרבה עשירים בארץ, יש פה הרבה כסף. עמלת השירות שאני מקבלת נעה סביב 15% על כל העסקה, שזה מאוד סביר. טווח הגילאים נע בין 40 ל-65, מרביתם עצמאיים. גברים הם לקוחות טובים יותר, כי הם נהנתנים גדולים ומפרגנים יותר גם לחברים. אין עורכי דין או רואי חשבון, כי אין להם זמן ליהנות. גם הישראלי וגם האוליגרך רוצים הכי טוב, ההבדל הוא שלאוליגרך חשוב שיראו, והוא מוכן לשלם בהתאם. הישראלי חייב לדעת שקיבל את המחיר הכי טוב, ולא דפקו אותו".

*** הכתבה המלאה - במגזין "ליידי גלובס" הנמכר ברשת סטימצקי