"מדוע קוריאה הדרומית אינה מציבה כיפת ברזל בסיאול?"

מעטים ריכוזי האוכלוסיה בעולם, למעט ישראל, שמרחף מעליהם איום מתמיד של אלפי טילים וקני ארטילריה. סיאול היא אחד מהם. קרוב ל-11 מיליון אנשים חיים בסיאול רבתי, במרחק כ-55 ק"מ מקו שביתת הנשק עם קוריאה הצפונית. פיונגיאנג מאיימת להמטיר טילים על אויבתה המושבעת בדרום. בה בעת, ישראל להוטה לייצא את מערכת "כיפת ברזל", שעשויה לתת מענה לאיום שעמו מתמודדת קוריאה הדרומית. אין ספק שהדרום קוריאנים זקוקים למערכת הישראלית. מדוע אפוא לא מוצאים סוללות "כיפת ברזל" בסיאול? זו השאלה שמציב היום הבלוג e-ring (על שם אחד מבנייני הטבעות של הפנטגון), באתר של פורין פוליסי מגזין.

התשובה, על פי הבלוג: המחיר הגבוה של "כיפת ברזל" משמש מכשול ליצוא המערכת למדינות ידידותיות, ובמקרה של קוריאה הדרומית, גם אין ודאות ש"כיפת ברזל" היא המענה המתאים לאיום מצפון.

הבלוג, שמתמחה בענייני צבא וביטחון, מציין שעסקות פוטנציאליות למכירת סוללות "כיפת ברזל" לקוריאה הדרומית עלו על שרטון וסיאול נאלצה לחפש דרכים אחרות לחיזוק מערכות ההגנה שלה מפני טילים, לרבות סוללות של טילי פטריוט ביבשה, טילי אגיס על משחתות לאורך החופים וטילים מתוצרת מקומית. הבלוג מתאר את מערכות ההגנה האלה כטלאי על טלאי.

אך כמה אנליסטים שמצוטטים בבלוג אומרים שהפיתרונות האלה אינם גרועים כל כך. הם אינם בטוחים כלל ש"כיפת ברזל" היא המענה שמתאים לסיאול. קוריאה הצפונית אינה פלסטין, הם אומרים. הטילים והתחמושת הארטילרית במאגרי הנשק של פיונגיאנג רבים ומגוונים כל כך עד שיידרשו סוללות רבות מדי של "כיפת ברזל" כדי להגן באופן יעיל על סיאול, אלא אם כן מדובר בהגנה על מעט מטרות נבחרות בעלות ערך לאומי חשוב. גם במקרה כזה, נראה שמערכת "כיפת ברזל" יקרה מכדי להצדיק השקעה בה.

בכל זאת, קוריאה הדרומית ניסתה להצטייד ב"כיפת ברזל". מאז 2011 היא יזמה עסקות חליפין: ישראל תקבל מטוסי אימון סילוניים, חלפי מסוקים או פריטים אחרים מתוצרת קוריאה הדרומית, ובתמורה היא תיתן לסיאול סוללות של "כיפת ברזל". בסופו של דבר, הקוריאנים הפסידו למתחרים שהציעו לישראל מוצרים טובים יותר או זולים יותר ועסקות החליפין לא יצאו אל הפועל.

לפי נתוני צה"ל, סיכלו סוללות "כיפת ברזל" כ-80% מהתקפות הטילים והרקטות ששוגרו לעבר ישראל מרצועת עזה במבצע עמוד ענן, אשתקד. כמה מומחים מחוץ למערכת הביטחון הישראלית חולקים על קביעה זו, אך משרד ההגנה האמריקני ניצב לימין צה"ל. מבחינתו, "כיפת ברזל" היא להיט. אבל הבעיה היא, שמדובר בלהיט ש"עלותו מטורפת".

"ההיבט הכלכלי של מלחמת טילים אינו מאיר פניו לצד המתגונן", אבר לבלוג ג'יימס האסק, יועץ לתעשיות ביטחוניות ועמית מחקר בקמפוס של אוניברסיטת טקסאס באוסטין. "עלותו של טיל בליסטי בין-יבשתי תהיה גדולה כמעט כמו עלותו של הטיל שנועד ליירט אותו. לעומת זאת, העלות של פגזי ארטיליריה או רקטות לטווח קצר היא 'דמי כיס" במונחים של תקציבים לאומיים. אך עלות כל סוללה של 'כיפת ברזל' ליירוט רקטות או פצמ"רים נאמדת ב-50 מיליון דולר, ועלות כל טיל בסוללה נעה בין 50 אלף ל-80 אלף דולר.

קוריאה הדרומית תצטרך לבחור בקפידה את המטרות שעליהן תרצה להגן באמצעות "כיפת ברזל", אך קרוב לוודאי שכל טילי המערכת יאזלו זמן רב לפני שקוריאה הצפונית תמצה את מאגרי הנשק שלה, אומר האסק.

ארה"ב השתתפה במימון "כיפת ברזל" (כ-270 מיליון דולר מאז 2010 ועוד 600 מיליון דולר בעתיד). בכירי הפנטגון ביקרו באתרים של "כיפת ברזל" בישראל והתרשמו. אך היות שארה"ב לא פיתחה או ייצרה את המערכת, היא אינה יכולה למסור אותה לקוריאה הדרומית סתם כך.

הבלוג מדווח שבפברואר דחתה הודו הצעה ישראלית למכור לה סוללות של "כיפת ברזל" בנימוק שהן יקרות מדי והכריזה שהיא תפתח מערכות הגנה מתוצרתה.

מקור במשרד ההגנה האמריקני אמר ל-e-ring: "רכישת מערכות חדשות, כ'כיפת ברזל', היא החלטה שמדינה ריבונית, כקוריאה הדרומית, צריכה לקבל בעצמה. קוריאה הדרומית נוקטת צעדים ממשיים לחזק את מערכות ההגנה מפני טילים מתוצרתה".