יומן מסע: מנתח הלב הבכיר שפשוט קם והתחיל לרוץ

ד"ר עמי שינפלד בוודאי יכול להיות מרוצה מהישגיו המקצועיים. הוא מנתח לב בכיר בשיבא תל השומר, מנהל את מרפאת מחלות אבי העורקים החזי שם, ומומחה בעל שם בבעיות אבי העורקים. הוא אוהב את כל אלה בכל לבו, ויכול לדבר במשך שעות על מקרים מרתקים בתחומו, אבל דומה שהם לא מרגשים אותו כמו להצליח לסיים סיבוב ריצה של עשרה קילומטרים. "בכל יום מחדש אני אומר, אני לא מאמין, זה הזוי מבחינתי. שנים לא האמנתי שיקרה הדבר הזה".

בגיל 51, לאחר שנים שבהן האמין שהריצה היא לא עבור כל אחד ושהוא בוודאי אינו מסוגל לרוץ, התחיל שינפלד לרוץ. בהתחלה לאט ומעט. את תיעוד המסע המופלא בעיניו משלוש דקות ראשונות של ריצה מתנשפת, עד למקצה עשרה קילומטרים במרתון תל אביב לפני שנה, הוא הפך לספר, "לרוץ מהלב - יומן ריצה של מנתח לב" (הוצאת אופוס) שיצא בימים אלה.

"עד גיל 51", הוא כותב בספר, "לא הייתי מסוגל לרוץ יותר מחצי דקה, אולי 45 שניות. עד גיל 36 לא עסקתי בשום פעילות ספורטיבית. כנראה לא ידעתי או לא הפנמתי, אבל הייתי איש עצוב, לא מדוכא, אבל כזה מדוכדך, לא מאושר, עייף תמיד. בעבודה העומס היה קשה, יום רדף יום, התורנויות הארוכות, המשמרות האין-סופיות... אהבתי את זה, אבל בסופו של דבר הייתי עייף פיזית וגם נפשית. כיום אני תמיד רוצה לומר לכל אדם שאני מזהה אצלו את הדפוס הזה - תרוץ, והכול ישתנה".

כמי שגילה בגיל מאוחר יחסית את הפלא של הריצה, שינפלד אינו יכול להפסיק לשבח אותה, ולהעיד - גם כאיש מקצוע מתחום הרפואה - כמה היא טובה ללב ומפחיתה סיכוני סרטן, אוסטאופורוזיס, אלצהיימר, כולסטרול גבוה ומה לא, אפילו מחלות הקשורות בניוון עיניים.

כל הנתונים הביוגרפיים של שינפלד הרחיקו אותו מריצה: נצר לשני סבים רבנים ובן לאב ממשפחה חרדית חסידית, שגדל בבני ברק עד גיל 12 וספג בבית יחס של זלזול מוחלט בספורט. בכיתות הנמוכות של בית הספר למד בבית ספר עצמאי של הזרם החרדי, שם לא היו שיעורי התעמלות וכל פעילות ספורטיבית נחשבה "בזבוז תורה".

גם הנתונים הפיזיים הבסיסיים לא היו כר נוח ליצירת אתלט מצטיין. הוא גבוה מאוד, דק, צר פנים ונראה מעט שברירי וגמלוני. הוא המומחה בארץ לבעיות אבי העורקים של החולים בתסמונת מרפאן - תסמונת גנטית לגמרי לא נדירה (אחת ל-5,000 לידות), שחוליה סובלים כולם מאבי עורקים מורחב ועל כן מועמד לקריעה, וחלקם מתאפיינים גם במראה ייחודי: הם גבוהים, דקים, ויש להם הליכה אופיינית - תוצאה של פרקים משוחררים. שינפלד עצמו, שסבל מחולשה, ואף לקה בכאבים בחזה בהיותו סטודנט, נחשד כנושא התסמונת אבל התברר שהוא לא. כאשר חולה מהסוג הזה בא אליו בפעם הראשונה, "הוא לא אומר כלום אבל אני יודע שהם מרגישים, וואלה, הוא משלנו".

לא ספורטאי דגול מנעוריו

לא מרפאני, אבל גם לא ספורטאי דגול בנעוריו. בספר כותב שינפלד כי לפי התרשמותו, אותם אנשים שהפכו את הספורט לאורח חיים הם פחות הטיפוסים ש"נולדו" ספורטאים, "אלא אנשים שבעבודה קשה סיגלו לעצמם את דרך החיים הזאת". כיוון שההתרשמות הזאת קולעת בדיוק לי - שכל מי שהכיר אותי בנעוריי, שבהם השקעתי הרבה מאמצים בהימנעות מכל מאמץ פיזי, אינו יכול להאמין שאני נוהגת לרוץ כיום - אני מאמצת אותה בהתלהבות.

בכיתה ד' עבר שינפלד לבית ספר של המזרחי ושם כבר היה שיעור התעמלות. אחרי מאה מטרים של ריצה היה שינפלד נשבר ועובר מבויש להליכה. "כתוצאה מזה הדימוי העצמי שלי היה נמוך", הוא אומר, "כולם רצים, ואני, אחרי כמה דקות, נחנק לגמרי". הוא לא שיחק כדורגל ונמנע מספורט. גם בצבא ראה שהוא מסוגל ללכת במשך שעות, במסעות והכול, אבל לרוץ, לא. אין מה לעשות, אמר לעצמו, יש אנשים שלא מסוגלים לרוץ.

אפשר לומר שאת הספר כתב עבור האנשים האלה, שכמוהו אז חושבים שאינם מסוגלים לרוץ, ששומעים את המשפט "כל אחד יכול לרוץ עשרה קילומטרים", ובטוחים שזה לא תקף עבורם. בניגוד לספרים אחרים על ריצה - שנדמה שרובם מיועדים לרצים מושבעים שאוהבים לקבל חיזוק לחוויות האקסטטיות שהם חווים במהלך האימון, ולמצוא טיפים איך לרוץ מהר יותר, שינפלד דווקא פונה לאלה שחושבים שהם לא יכולים, או שניסו קצת וזה עוד קשה להם. שינפלד מספר פחות על תחושות אופוריות ויותר על הרגעים שבהם היה לו קשה, שבהם שאל את עצמו "מתי כבר יהיה לי קל לרוץ".

את חוויותיו הראשוניות כתב ביומן, כפי שהוא עושה במשך כל השנים. לקח לו זמן לספר על המנהג החדש. "לא סיפרתי לאף אחד כי התביישתי. ישאלו, 'כמה אתה רץ?' ואני אגיד 'רבע שעה'? במשך כמה חודשים לא סיפרתי לאף אחד. אחרי כמה חודשים נרשמתי למקצה של עשרה קילומטרים בתחרות. זה חייב אותי. פולני שילם אז גמרנו. וכדי לחשק את עצמי סופית גם סיפרתי לאנשים שנרשמתי. חלק מאלה ששמעו שנרשם, שאלו "אתה עושה את החצי או את המרתון?", ושינפלד מלמל בביישנות, "את העשרה". "מדינה של מאצ'ואיסטים", הוא צוחק, "כבר לא נאה לרוץ 'רק עשרה קילומטר' אם יש מקצים יותר ארוכים.

"אחרים התפעלו מזה שאני מסוגל לרוץ. מתברר שאני לא לבד, שיש המון אנשים שחושבים שהם אינם מסוגלים לרוץ, וכיום אני יודע שכל אחד יכול". זה היה השלב שבו החליט להפוך את היומן שלו לספר, שבו הוא עובר מקטעי היומן האישי להסברים רפואיים רלבנטיים, כתובים בלשון קלה ונעימה. על הצורך בבדיקת מאמץ, על הסיבה לכך שקשה יותר לרוץ מאשר ללכת - ומדוע בסוף האושר גדול כל-כך ("הריצה היא המלכה של כל סוגי הספורט", הוא אומר. "פעם רק ידעתי את זה, כיום אני גם מרגיש את זה"), על בעיות לב, על נעלי ריצה ועל שפע דברים אחרים, משולבים בקטעי יומן מקצועיים העוסקים בחולים שבהם טיפל.

אז בריא או לא?

לכל אלה שאומרים שריצה אינה בריאה, שינפלד חקר ובדק, קרא מחקרים וקובע בנחרצות: לרצים יש פחות מחלות לב, פחות מחלות כלי דם, פחות אירועים מוחיים, הם יחלו פחות בסרטן, באוסטיאופורוזיס ובאלצהיימר, וזה גם אפילו טוב נגד מחלות מסוימות של עיניים ועוד.

- מה אתה אומר לכל אלה שאומרים, "לרוץ זה לא בריא, זה דופק את הברכיים ואת הגב ואפילו היה מקרה כזה במרתון תל אביב האחרון"?

"מכל המחקרים שראיתי, אם אתה רץ נכון, הריצה טובה לבריאות - ללב, למפרקים, נגד סרטן, לכלי דם, לעיניים, נגד אלצהיימר, הכול מוכח מדעית עם MRI. ודאי שזה עוזר גם נגד דיכאון. מובן שאם אדם רץ בצורה אגרסיבית, מהירה יחסית למה שמותר לו, הוא יזיק לעצמו, כמו בכל דבר שמגזימים בו. אבל לרצים אין יותר פריצות דיסק או יותר בעיות ברכיים יחסית לכלל האוכלוסייה, על אף שבריצה מכים בעוצמה על מפרקים פי חמישה או שישה מאשר בהליכה.

"מה שכן - בעשרת הדיברות שלי לרצים, השלושה הראשונים הם שעון דופק, שעון דופק, ושעון דופק. השעון עצמו מתרגם את מצבו הכללי והבריאותי של הרץ למספר. אם דופק מנוחה של אדם (מדידה ראשונה לאחר שנת לילה) הוא שישים לדקה, ובבוקר מסוים הוא מודד 76 לדקה, זוהי נורה אדומה האומרת לא לצאת לאימון. וכמובן במהלך הריצה, אם דופק המטרה הוא עד 85% מהדופק המקסימלי, ואני עובר אותו בדרך קבע לזמן רב, אני מזיק ולא משפר".

- מרתון תל אביב עורר התלהמות רבה, היו שטענו שצריך להקים ועדת חקירה.

"אפילו בין הקולגות שלי היו שאמרו שזה פשע, ואותי זה מאוד הטריד. נכון שבשל השרב הפתאומי לאחר תקופה קרירה הרצים לא עברו אקלימיזציה, התרגלות לאקלים שונה, אבל השפעת היעדר האקלימיזציה אינה ברורה מדעית, ועובדה שרצו 30 אלף איש ורובם לא נפגעו. מובן שזה אסון גדול מה שקרה, אבל אני מאמין שיש לרצים אחריות אישית להתאמן כמו שצריך, לבדוק את עצמם, לבוא מוכנים ולנהוג באחריות במירוצים".

הכתבה המלאה - במגזין G

 לרוץ מהלב