הריקבון מתחיל בתוכנו

"אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית. יש לגנות אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה. זו לא דרכה של מדינת ישראל" (יצחק רבין, 4.11.1995).

18 שנים מאז הלילה המר והנמהר ההוא, מצער לגלות שדבריו של ראש הממשלה, יצחק רבין, חזונו שנקטע באיבו, נפלו על אוזניים ערלות. זו כן דרכה של מדינת ישראל. זו כן דרכם של מנהיגיה. זו כן דרכם של אזרחיה. אנחנו אזרחיה. וכל האחריות מוטלת עלינו.

בכביש, בבית-הספר, בפייסבוק, במשפחה, בצבא, בכדורגל, בכוח הזרוע, במשטמה, בשנאה, בזעם בלתי נשלט. עם רוע בעיניים, ללא פרופורציות. כלפי ערבים, לעבר קשישים. חכמים על חלשים, על אימהות, על ילדים, על פליטים. בידיים חשופות, בנשק קר, בנשק חם, בעלים מול נשים, צעירים מול זקנים, שוטרים מול מפגינים. בלי בושה. במיוחד איבדנו את הבושה.

הבעיה הקשה באמת של החברה הישראלית היא לא המשא-ומתן עם הפלסטינים ואפילו לא יוקר המחיה או העוני. החברה הישראלית אלימה, ברוטאלית, מרושעת, חסרת עכבות. אין דין ואין דיין. ואין מנהיג שיעצור את זה כי המנהיג נרצח.

הריקבון מתחיל בתוכנו. חברה רקובה ושטופת אלימות לא תחזיק מעמד. גם אם המצב הכלכלי ישתפר, גם אם נעשה שלום עם שכנינו, לא נצליח לשרוד. חורבן בית שלישי זה כאן. ממש מעבר לפינה. ובערב יום השואה, ובערב יום הזיכרון, ובערב יום העצמאות, שומה עלינו לזכור, ולהזכיר, שמדינת ישראל אינה מובנת מאליה. במו-ידינו הקמנו אותה, ובמו-ידינו אנחנו מחריבים אותה.

חינוך הוא כמובן ההתחלה. אבל הוא לא יכול לדור בכפיפה אחת עם צביעות. מי שמחנך את ילדיו לסובלנות ולחמלה ולרגישות לא יכול להתנהג באלימות מילולית. מי שמטיף לתלמידיו הוא המראה עבורם. הוא לא יכול להשפיל ולבזות אותם במקביל.

מי שממונה על החוק לא יכול להתנהג כאחרון העבריינים. ומי שמנהיג את המדינה לא יכול להתלהם ולהשמיע איומים, כי הכול נספג ונקלט ומופנם. ואם ראש הממשלה לא מדבר על זה, הוא משלים עם זה. ואם הוא משדר פחד, אז מה יעשה האבא, המחנך, השוטר, הקצין?

כדי להתחיל בהבראה, עלינו לסלק את התירוצים. זה לא בגלל השואה. וזה לא בגלל המלחמות, הן נגמרו לעת עתה. ואפילו לא המצב הכלכלי. זה לא חיצוני אלא פנימי. זה רק בגללנו. עלינו מוטלת האחריות להשתחרר מהצל של העבר ולהביט נכוחה.

אל תסמכו על ההנהגה, תסמכו על עצמכם. שימו לב איך אתם נוהגים בחבריכם, בילדיכם, בעמיתים, בשכנים ובכל אדם. טפלו בזעם ובכעס. אל תתביישו להודות בקושי.

אם כל אחד ואחת מאיתנו ינקה את פצעיו האישיים וייפטר מהזעם שנצבר בו עם השנים, אולי נצליח לבער את הרע, יחד.

על האופציה השנייה אני מעדיף לא לחשוב.