נשים גדולות

אני אוהב נשים, ואחרי הצגה כמו "משהו טוב" אני אוהב אותן אפילו יותר. מחזה קטן-גדול שמראה לך, הגבר, כמה הן, הנשים, הן יותר. יותר סובלות, יותר חופרות, יותר מתוסבכות, אבל בעיקר יותר מתמודדות, כי הנשים של המחזאית האירית איליין מרפי לא בורחות.

אין להן ברירה אלא להתמודד. החבר של איימי יכול להכניס אותה להריון ולברוח עד לאוסטרליה, אבל לאיימי אין את הפריבילגיה. הבעל הנרקומן של לורייין יכול להיעלם מחייה, אבל היא לא. יש לה בת לגדל, את איימי, והיא צריכה להתמודד - כולל עם נשים אחרות, שמוציאות אותה מדעתה במחלקת הפרפומריה שבה היא עובדת. ויש גם הגבר של הסבתא קיי, שהוא דווקא היה סבא מצוין, אבל נשים חיות יותר מגברים, ועכשיו הוא מת, והיה לבד. היא והוויברטור.

זו כמובן דמגוגיה לא קטנה. לא חסרים גברים שמתמודדים וגם לא חסרות נשים שבורחות, אבל מה רע בקצת דמגוגיה מתובלת בים של הומור טוב ובקורטוב של קיטש בשביל העצמה נשית.

מחזה שמצליח להיות פמיניסטי כמעט מתחת לרדאר ובאנושיות רבה, כי בניגוד לכל אותן פמיניסטיות כוחניות, שכדי להתמודד בעולם של גברים נחושות להיות יותר גברים מגברים - כלומר, מאוד אגרסיביות - הנשים שמרפי עיצבה לא חוששות להיות פגיעות, ולקבל את מי שהן כמו שהן. מי עם הגרוד האינסופי "שם למטה", מי עם הצלוליטיס והפיק-אפ בסלסה, ומי עם המחזר שברח אחרי המחזור שלא הופיע. זה כמובן לא הופך אותן לנשים חלשות, ההיפך.

הקהל יוצא עם חיוך

"משהו טוב", בתרגום מעולה של רבקה משולח, היא הצגה שנעה על שלושה צירים: שלוש הנשים, כל אחת ייצוג לדור אחר מאירה זרקור לחייה, ותוך כדי גם משלימה פרטים בציר המשפחתי המשותף. כך שכל שנוקפות הדקות, הסיפורים מתחברים לשלם משמעותי, שאינו חושש לייצר האפי-אנד ולהוציא את הקהל עם חיוך על פניו.

מי שהופכות את המחזה המושחז הזה לחוויה הן כמובן שלוש השחקניות - ליהוק מצוין של הבמאי רועי הורביץ. ראשונה היא כמובן ליא קניג שעמה חוזר הורביץ לשתף פעולה אחרי ניסיון מוצלח פחות ב"לא ביום ולא בלילה" (אף שקינג היא נקודת האור של ההצגה, תרתי משמע). אם אז היא גילמה זקנה לא מאוד מפוקסת, הרי שכאן התפקיד בפול-פוקוס ומאפשר לה למתוח לקצה את האיכויות הנדירות שלה, לרבות אלה הקומיות - כלת ישראל ופצצת אנרגיה בת 83, שמפלרטטת עם הקהל ביותר מהזדמנות אחת, ושובה את ליבו כאשר היא חולקת עמו את חוויותיה בחנות הסקס, בעת היא רוכשת שפנפן ורוד. סבתא מאוננת, וכל מילה מיותרת.

בצד השני של הסקאלה הבין-דורית ניצבת מורן רוזן הצעירה כאיימי. מה שיפה בהפרדה הזו של המונולוגים, הוא שכל דמות מקבלת את ההזדמנות להיות היא עצמה ושלא מתפתחת תחרות על הבמה. רוזן מנצלת היטב את ההזדמנות ומגלמת את הצלע הצעירה לצד שתי שחקניות גדולות: קניג, וסוף-סוף הגענו אל טטיאנה קנליס-אולייר בתפקיד לוריין.

תפקיד שהוא במידה רבה הברומטר של ההצגה, ומי שנדרשת לעבור את השינוי הגדול ביותר על הבמה, ולהתפתח. כך, בעוד הנכדה והסבתא הן שתי נקודות קיצון שמאוד דומות זו לזו במרדנות ובפריקת העול - כך אחת בדרכה שלה - הרי שהלוריין נדרשת להיות באמצע: אם לאחת, בת לאחרת וגם היא לגלות את עצמה. ביצוע מעולה שלה ובכלל, הצגה מקסימה.

"משהו טוב" מאת איליין מרפי, בימוי: רועי הורביץ, הבימה בשיתוף תיאטרון מראה קריית שמונה