ואהבת לרעך כמוך

על פי רוב, בעונת האביב בני אדם שמים לב לטבע שמצוי בשיא שגשוגו, ומתמקדים מעט פחות בעצמם. ואולם בישראל זו עת של חשבונות נפש ומחשבות גדולות על טבע האדם. יום הזיכרון לשואה ולגבורה מעורר תהיות על רוע קיצוני, על צייתנות מול התמרדות, שמירה על שפיות בתנאים לא סבירים ורגעים נדירים של נדיבות כלפי האחר תוך סיכון אישי משמעותי.

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל מעורר גם הוא מחשבות על מקומו של היחיד מול החברה, על הקרבה אישית לטובת הכלל או הקבוצה. השבוע אנו מקדישים את המדור למחשבות על טוב לב, מקורותיו והתפתחותו. הדיון בטוב לב מעורר תמיד גם את שאלת הרוע, אבל החלטנו להתמקד בטוב - לכבוד האביב.

אלטרואיזם זה סקסי

בשירה "לא הוגן" קובלת לילי אלן על הגבר שלה, שהוא נדיב וטוב לב בכל תחום - חוץ מאשר במיטה. מחקרים שערכו בשנים האחרונות חוקרים מהאוניברסיטאות נוטינגהאם וקינגס קולג' מעידים כי עצם האלטרואיזם של הגבר המושמץ כאן אמור לעזור, לפחות קצת, גם לחוויה המינית - כי אלטרואיזם זה סקסי.

החוקרים מצאו כי אלטרואיזם נתפס כאחת התכונות האטרקטיביות ביותר אצל בן זוג. במיוחד, גברים אלטרואיסטים נתפסו אטרקטיביים מאוד אצל נשים. זוהי מסקנה שונה מעט מן הדעה הרווחת שלפיה "הבחור הנחמד תמיד נבחר אחרון". זאת ועוד, נמצא כי בעבור אנשים שהם אלטרואיסטים בעצמם, התכונה הזו אצל בני זוג פוטנציאליים היא אפילו חשובה עוד יותר מאשר בעבור האדם הממוצע. כך, יש סיכוי גבוה מאוד שאלטרואיסטים יזדווגו זה עם זה, ויעבירו את הרכיב הגנטי בתכונה הזו הלאה, וכך ייצרו "אצולת טוב לב" ובהמשך גם ברירה טבעית לטובת התכונה הזו.

"לכאורה, עיקרון הברירה הטבעית גורם לנו לצפות כי דווקא אנשים תחרותיים שחושבים על עצמם ישרדו, ולכן תכונה זו תיהפך דומיננטית באוכלוסייה", אומר החוקר ד"ר טים פיליפס, שהוביל את המחקר. "ואולם המשיכה של אישה לאדם טוב לב - בחירה מאוד הגיונית מבחינתה, אם היא צריכה לחיות לידו - יכולה להסביר איך גם האלטרואיזם שרד ושגשג במשך הדורות".

לכאורה, ברירה טבעית ואלטרואיזם אינם הולכים יד ביד אם מתייחסים לברירה הטבעית כתחרות בין פרטים שכל אחד מהם רוצה לשרוד על חשבון השני. צ'רלס דארווין, שהיה מודע מאוד לכך שאלטרואיזם בא לידי ביטוי בטבע, ראה בכך סתירה אפשרית לתיאוריית הברירה הטבעית שלו. מאז הופיעו הסברים רבים שמטרתם ליישב את הברירה הטבעית עם האבולוציה.

"עד כה, ההשערה העיקרית היא שאנשים למדו להיות אלטרואיסטים, כי זה עזר להישרדות של הקבוצה בשלמותה, וכן משום שכשעזרו לאחרים, הם קיבלו עזרה בחזרה", מסביר פיליפס. כלומר, כל ההסברים עסקו עד כה בדרך שבה אלטרואיזם מאפשר לטבע לברור אותך, אך התעלמו מההסבר ההגיוני כי האלטרואיזם גורם לאנשים אחרים (בני זוג) לברור אותך. במחקר נוסף של אותה קבוצה, נבחנו תאומים זהים ולא זהים, ונמצא כי תאומים זהים דומים יותר זה לזה מאשר תאומים לא זהים, במידה שבה הם אלטרואיסטים ובמידה שבה הם מחפשים תכונה זו אצל בני זוג - תמיכה בכך שיש לתכונות הללו רכיב גנטי.

נראה כי גברים מודעים לכך שאלטרואיזם מושך נשים. החוקרת וונדי אירדייל מאוניברסיטת קנט באנגליה מצאה כי גברים (הטרוסקסואלים) אכן נדיבים יותר בנוכחות אישה מאשר בנוכחות גבר או כשהם לבד. על נשים, זהות הצופה לא השפיעה. אגב, ככל הנראה אין מתאם בין האלטרואיזם לבין תכונות אחרות שתורמות ל"הישרדות" במרחב החיים המודרני, כמו רמת הכנסה או השכלה. כשנמצא קשר כזה, הוא מראה בדרך כלל כי דווקא העשירים קצת פחות נדיבים.

כשהלב רחב, המוח גדול

אם כך, טוב הלב הוא בעל רכיב גנטי, אבל מהו האופן שבו הגנטיקה הזו מתבטאת בגוף של האדם האלטרואיסט? חוקרים מאוניברסיטת ציריך טוענים כי אנשים טובים יותר הם בעלי מוח גדול יותר. באופן פרטני, יש להם יותר חומר אפור בממשק שבין האזור הפריאטלי לבין האונה הטמפורלית, אזור האחראי על אמפתיה.

פרופ' ארנסט פהר מעריך כי החלק הזה של המוח, שמפותח יותר אצל האלטרואיסטים, מאפשר להם לדמיין בהצלחה רבה יותר מה המשמעות להיות בנעליו של אדם אחר. היכולת האמפתית המשופרת הזו, מקטינה בעיני האדם את ההבדל בין רווחתו שלו לבין רווחת האחר; הוא נהנה יותר מרווחתו של האחר וגם סובל יותר בסבלו, ולכן ייטה יותר לתרום לו.

ההבדל מצוי לא רק באנטומיה של המוח, אלא גם בפעילותו, ואכן התגלו הבדלים מעניינים. כאשר המחיר של להיות נדיב היה נמוך יחסית (כלומר כשהחוקרים ביקשו, למשל, תרומה של כמה עשרות דולרים), חלה פעילות רבה באזור האמפתיה אצל האנשים שאינם אלטרואיסטים. כאשר המחיר של להיות נדיב היה גבוה יותר (כמה מאות דולרים), השתולל אזור האמפתיה אצל האנשים היותר אלטרואיסטים.

נראה כי כאשר אנשים מתחילים להתקרב לחסם האלטרואיזם שלהם, מתחולל מעין מאבק פנימי, שבמסגרתו הם מדמיינים תרחישים שונים - לגבי עצמם ולגבי אחרים - כדי לקבל את ההחלטה המיטבית. אזור האמפתיה נכנס לפעולה, ומנסה לגבור על האגוצנטריות הטבעית שלנו.

אצל אנשים קצת פחות אלטרואיסטים, המאבק מתחולל בדרגים הנמוכים של הנתינה, אבל כשנדרשת נתינה גדולה יותר - למעשה כבר אין מאבק.

אצל האלטרואיסטים - להיפך. מעט נתינה היא עניין מובן מאליו שאינו דורש מאבק פנימי, אבל נתינה גדולה יותר - כן מעוררת דרמה פנימית. לדברי פהר, אין להניח מממצאים אלה כי אלטרואיזם הוא תכונה ביולוגית באופן מוחלט. לדבריו, ניתן לפתח חלקים שונים במוח האדם גם באמצעות אימון התנהגותי ונורמות חברתיות.

רגעי נדיבות קטנטנים

במאי 2008, באמצע ניסוי באלטרואיזם ובנדיבות שערכו חוקרים מהאוניברסיטאות טורונטו ושיקגו באזור סצ'ואן שבסין, התחוללה רעידת אדמה קשה; 87 אלף בני אדם נהרגו, האזור נחרב ועולמם של הילדים טולטל. רעש האדמה הוסיף נדבך לניסוי; בעבור החוקרים, זו הייתה הזדמנות לבחון את ההשפעה של אירוע כזה על רמת הנדיבות.

הילדים התבקשו לבחור 10 מדבקות אהובות מבין אוסף של 100. אח"כ נאמר להם כי ילדים אחרים לא הוזמנו להשתתף בניסוי, והם נשאלו האם יסכימו לתת כמה מדבקות משלהם לילדים האחרים במעטפה לא מסומנת, כך שהחוקרים לא ידעו מה נתן ילד מסוים. תגובת הילדים לרעידת האדמה הייתה תלויה בגילם: אצל בני 6 חלה ירידה בנטייה שלהם לחלוק ואצל בני 9 חלה דווקא עלייה בנדיבות. כמה שנים לאחר רעידת האדמה, חזרו רמות הנדיבות למצב שהיה לפני האירוע הקשה.

"אנחנו מאמינים כי בגיל 6, האלטרואיזם עדיין שברירי", אומרת פרופ' ג'ין דסטי מהחוג לפסיכולוגיה ופסיכיאטריה באוניברסיטת שיקגו. הגישה הזו תואמת את הגישה שתיארנו לעיל, שלפיה אלטרואיזם אצל בני אדם הוא תהליך מורכב, שדורש לא מעט תחכום ועבודת מוח. היכולות הללו מתפתחות בגיל מאוחר יותר. בהדמיה, ניתן לראות כי האזורים הרלוונטיים במוח מתפתחים גם הם - הן אזור האמפתיה, הן אזורים הקשורים בשליטה עצמית. החוקרים מציינים כי עם הגיל גדל גם הפער בין ילדים נדיבים לילדים לא נדיבים. בין בני 9 התגלו הבדלים בינאישיים בנדיבות, שבגיל 6 היו מובחנים פחות.

ניסוי נוסף הדגיש כמה חשובה כאן השליטה העצמית. פרופ' פיטר בלייק מאוניברסיטת בוסטון גילה כי בני 3-6 טוענים כי "צריך" להתחלק שווה בשווה, ולתת למישהו אחר שאין לו. הם גם הצהירו כי בוודאי יעשו זאת כשתגיע הזדמנות רלוונטית. אך לא כולם עשו זאת. בני 8 כבר התנהגו בצורה דומה יותר למה שהצהירו שנכון לעשות. אם כך, מפתיע לראות שאלטרואיזם מופיע אצל בני אדם כבר בגיל 15 חודשים - חלק מן הפעוטות האלה מוכנים לתת לחבר לשחק גם בצעצוע המועדף עליהם. זאת ועוד, פעוטות בגיל הזה ייטו יותר לחלוק צעצוע עם חבר, אם לפני כן היו עדים לחלוקת מזון שקיפחה את אותו חבר.

זהו גילוי מעניין, משום שאמפתיה אמורה להופיע אצל ילדים רק בין גיל שנתיים לשלוש. ייתכן שהנכונות לחלוק בכל זאת נטועה גם במנגנונים עמוקים יותר: בטבע, אלטרואיזם מופיע אצל מינים שכמעט ואין להם מוח - כמו למשל קבוצות של אמבות שבעת מצוקה חוברות יחד להיות מעין יצור אחד משותף, ובמסגרת התהליך הזה כמה מהן אינן שורדות, אלא מקריבות עצמן למען הקהילה. ייתכן כי גם במנגנון כזה, כמו במנגנונים רבים אצל בני אדם, יש רכיב אינסטינקטיבי שגם נתון לשליטה על ידי מנגנונים "עליונים" יותר במוח.

אגב, אם אתם תוהים האם ללמד את ילדיכם להיות נדיבים - נראה כי התשובה היא כן. בניסוי שנערך בבי"ס יסודי בקנדה, התבקשו חלק מן התלמידים להתנהג מעת לעת בנחמדות כלפי מישהו, ואילו קבוצת ביקורת של ילדים התבקשה לעשות דברים מהנים. שתי הקבוצות דיווחו על רמות שמחה גבוהות יותר בסוף הניסוי, אבל רק אצל הקבוצה שעודדה לנחמדות, ניכרה עלייה במספר החברים בבי"ס ובתחושת החיבור למקום.

אלטאוריזם שהתחרפן

הסופרת והפילוסופית איין ראנד טענה: "אלטרואיזם הוא מרושע". לדבריה, כל הקרבה עצמית למען אדם אחר משולה להתאבדות, וחברה שמציגה הקרבה עצמית למען אחרים כמעלה מוסרית, היא בהכרח חברה פשיסטית. לדאוג לעצמך תחילה זהו המוסר האולטימטיבי, טענה ראנד. ניתן להתווכח עם התיאוריה של ראנד או להסכים איתה, אבל היא מראה בבירור דבר אחד - אנשים נבדלים מאוד זה מזה לגבי מה שהם מאמינים שהוא הטוב או המוסרי. כמו כן, שאלת הטוב והמוסרי מבלבלת לעתים קרובות, במיוחד כשנתקלים באדם בעל כושר שכנוע. אנשים רבים שחשבו שהם יודעים בוודאות שלתת זו מעלה ולשמור לעצמך זו חולשה, יצאו מהוססים מהרצאות או קריאת ספרים של ראנד.

העובדה שיש גישות שונות למוסר אינה דבר חדש כמובן, ואולם באחרונה הוצעה הגישה הזו כקריאה חדשה בכמה ניסויים קלאסיים בפסיכולוגיה. בשנות ה-60 וה-70 נעשו כמה ניסויים שהראו כי בני אדם יכולים לנקוט צעדי אכזריות נוראיים, כשהם מכוונים לכך על ידי דמויות סמכות. שני ניסויים בז'אנר הזה נהפכו מוכרים במיוחד. האחד הוא ניסוי השוקים החשמליים של סטנלי מילגרם, שבו נבדקים עודדו על ידי נסיין לתת שוקים חשמליים כואבים לנבדק אחר (השוקים היו פיקטיביים, והאדם הצורח בכאב - רק שחקן, אך משתתפי הניסוי לא ידעו זאת). השני הוא ניסוי הכלא של פיליפ זימברדו. הנבדקים חולקו באופן רנדומלי לאסירים ולסוהרים. אחרי זמן קצר, הם התנהגו כאילו נולדו לתפקיד, כשהאסירים מתעללים לא מעט באסירים.

החוקרים דאז הסבירו את הממצאים כך: בני אדם צייתנים מטבעם. הם עשו בלי לחשוב את מה שהחוקרים אמרו להם. ההסבר הזה התאים גם לקריאה הקלאסית בהיסטוריה של השואה - קבוצה קטנה של אנשים רעים הובילה עם צייתן מטבעו לאכזריות גדולה. עתה, הפרופסורים אלכס הסלם וסטיבן רייכר, שערכו בעצמם ניסוי כלא ב-2002, מבקשים קריאה אחרת בנתונים. הם טוענים כי המשתתפים בניסויים הללו פשוט חשבו שהם עושים את הדבר הנכון. הם מצאו עדויות דומות בניסויים הישנים, כי המשתתפים לא נכנסו אוטומטית לתפקיד - הם היו צריכים שכנוע. כמו כן, אכזריותם הייתה תלויה במידת ההזדהות שלהם עם מטרות הניסוי.

כך למשל, בקריאה חוזרת בניסוי של מילגרם, התברר כי מי שנטו לתת את השוקים החשמליים החזקים ביותר, היו נבדקים שהזדהו עם הסיטואציה של החוקר, למשל משום שהיו מרצים או חוקרים בעצמם. לעומת זאת, אנשים שהיו באותו זמן בתפקיד דומה יותר לסטודנט או תלמיד, נמנעו מלתת שוק. כלומר, דווקא דמויות שלכאורה היו אמורות להיות מושפעות יותר מסמכות, היו פחות אכזריות. ואולם דמויות שראו עצמן חלק מ"קהילת המחקר" ושותפות למטרות שלה, הלכו רחוק יותר בהוצאה לפועל של המחקר, גם על חשבון אדם אחר.

בניסוי המקורי, 82.5% מהנבדקים שמעו את "צרחות" הנבדק השני בשלב של 150 וולט, ובכל זאת 79% מהם הגיעו עד 450 וולט. בניסוי ששוחזר בשנים האחרונות, 70% עברו בהתלהבות את רף 150 וולט - ואז החוקר עצר אותם; לולא כן, יכול מאוד להיות שהם היו ממשיכים הלאה, כלומר יש לנו עוד הרבה מה ללמוד על טוב לב.