עמירה הס: לא רוצה להגיב על אדל ביטון; זה הכאב שלה

עמירה הס, עיתונאית "הארץ", אמרה בראיון בארה"ב, כי אינה רוצה להגיב על סבלה של אדל ביטון, ילדה בת 3, שנפצעה אנושות בגדה המערבית בתאונת דרכים שחוללו מיידי אבנים בכפר פלסטיני בחודש שעבר. היא מחוברת עתה למערכות החיאה בבית-חולים. הס נמצאת בארה"ב בדרכה לברזיל. היא מתכננת לקרוא לקהילות היהודיות שם להתנגד למדיניות ישראל כלפי הפלסטינים.

בראיון בערוץ הרדיו והטלוויזיה "דמוקרטיה עכשיו" (www.democracynow.org), כלי תקשורת שנמצא בקצה הצד השמאלי של הסרגל הפוליטי בארה"ב, התייחסה אחת מהמראיינות, נרמין שייח', למאמר של הס שפורסם באחרונה ב"הארץ" ושגרר ביקורות קשות בגלל קביעתה של הס שלפלסטינים יש זכות להתנגד לכיבוש.

המראיינת אמרה: "אני רוצה להתייחס... לביקורתה של אדווה ביטון, אמה של אדל בת ה-3... האם כתבה בעיתון 'מעריב' כך: 'אני מסכימה עמך (עם ביטון) שכל אחד ראוי לחירות. יהודים וערבים כאחד. אני מסכימה עמך שכולנו צריכים לשאוף לחירות. אבל אין שום אדם בעולם שישיג חירות וחופש באמצעות זריעת מוות. אין שום סיבה בעולם שאדל, בתי בת ה-3, תשכב בחדר טיפול נמרץ, מחוברת לצינורות ונאבקת על חייה, ואין שום סיבה בעולם שאת, עמירה, תעודדי זאת'. האם את יכולה להגיב על כך?"

הס: "לא. אני לא רוצה להגיב... אני לא חושבת שאני צריכה להגיב על כך. זה הכאב שלה... אפשר להביא סיפוריהם של מאות ילדים פלסטיניים שנהרגו ונפצעו ע"י ישראלים, מקליעים ישראליים ומפצצות גז מדמיע... אני נגד א-סימטריה. אני חושבת שאני מסבירה היטב במאמרי את ההבדלים (ואת העמדה) שאנשים צריכים לאמץ".

"העובדה היא, שהישראלים... מקיימים את ההגמוניה שלהם על הפלסטינים בכוח ללא הגבלות, בעוצמה מוסדית בלתי מוגבלת", הוסיפה הס. "והפלסטינים ניסו דרכים רבות, דיפלומטיות ואחרות, כדי להתנגד לשליטה הישראלית, אך לא הצליחו. יידוי אבנים הוא מעין מסר, והישראלים אינם קולטים אותו. באינתיפאדה הראשונה, לפני 25 שנים, הישראלים אכן היו קשובים למסר... הם הבינו שהכוונה לא היתה להרוג, לא לפגוע במישהו, אלא לומר, 'אתם אורחים בלתי רצויים אצלנו".

בתשובה על שאלת המראיינת מדוע עכשיו חולף המסר הזה מעל ראש הישראלים, טוענת הס שהסיבה היא כלכלית, שתהליך אוסלו העניק לישראלים הטבות כלכליות רבות, שהשתרשו במגזרים גדולים של החברה הישראלית.

"זה כיבוש דה-לוקס", אמרה הס. "אנו נהנים מיתרונות הכיבוש, אך אין לנו אחריות על הטיפול באוכלוסיה. הפקדנו בידי אחרים את השליטה (על הפלסטינים), כלומר בידי המשטרה הפלסטינית, סוכנויות הביטחון הפלסטיניות. לכן, (הישראלים) אינם חשים את נטל הכיבוש כפי הם חשו אותו לפני 25 שנה, כאשר חיילים ישראליים רבים כל כך מצאו עצמם בקרב הפלסטינים, בתוך הערים, וכאשר ישראל נאלצה לדאוג לבריאות, לניקיון ולחלוקת מים. עכשיו, האחריות הזו מוטלת על כתפי הפלסטינים והרשות הפלסטינית".

היא אמרה עוד, כי גם המל"טים שבידי צה"ל תורמים לאדישות הציבור בישראל לבעיה הפלסטינית. "התעשיות הביטחוניות התפתחו מאוד ב-25 השנים שחלפו... והנשק שהן מייצרות מתאים למדיניות ההכלה של ממשלת ישראל..."

הס ציינה, שהיא אינה אוהבת את המונח "התנגדות בלתי אלימה" מפני שהוא מציב את נטל אי האלימות על הנכבש, לא על הכובש. היא מעדיפה "התנגדות בלתי מזוינת".

על חינוך הילדים הפלסטיניים אומרת הס: "זכותם של הילדים האלה ליידות אבנים. הם נעצרים במאותיהם מדי חודש. הם צריכים לרכוש מידע כיצד להתמודד עם החוקר (של השב"כ), מה זכויותיהם, לאיזה עו"ד לטלפן אחרי המעצר. זה צריך להיות חלק מתכנית הלימודים".

לדבריה, לא רק הכפריים הפלסטיניים, שגדר ההפרדה פגעה במחייתם, צריכים להפגין נגדה אלא גם תלמידים בבתי-הספר. "מדוע שיום אחד בחודש, או שבוע בחודש, או יום בשבוע, תלמידי בתי-הספר לא יבואו לעבוד עם הכפריים?"