דולורס היא אישה בגיל העמידה, שעובדת כבר 37 שנה במעדנייה יהודית בוושינגטון. ייתכן שחלק מאלה שקנו אצלה קוגל או חמין לשבת תהו בינם לבין עצמם כיצד הגיעה אישה אפרו-אמריקנית לקריירה כזו. אבל בארה"ב - שבה הפוליטיקלי קורקט השתלט על כל חלקה טובה ואסור לשאול אנשים אפילו שאלות פשוטות כדי לא "להעליב" - הם לא פיתחו איתה שיחה. אילו היו שואלים אותה מה הסיפור שלה היו מגלים שהיא גם יודעת לדבר יידיש. שהיא אחת מ-3 מיליון אנשים בעולם, רובם יהודים, שדוברים את השפה.
עד כמה אנחנו מכירים את הסיפור של נותני השירותים באזור המגורים שלנו? של ההוא שתמיד רץ ברחוב בשעה קבועה, או של ההיא שנגררת עם הסלים בכל שישי ונעצרת לרגע כדי למחות את הזיעה ממצחה? של דולורס ששמה קוגל בקופסה? והאם זה בכלל מעניין, או שאפשר להמשיך לחיות בכל יום בלי להתערות בסביבה או להרגיש חלק מקהילה גדולה יותר - השכונה, המחוז או העיר?
דני האריס, 33, מנסה להפוך את העיר, שנתפסת כמנוכרת, לידידותית למשתמש - אפילו כמעט קהילתית. לשם כך הוא הקים את אתר (People's District (peoplesdistrict.com, שכולל ראיונות שביצע עם תושבי וושינגטון הבירה. הראיונות האלה, כמו כתבות קטנות, מתקבצים יחד לסיפורים של שליחי האופניים, נהגי האוטובוס, העוברים החדשים לעיר, המוכרים בחנויות, מוזיקאים, זונות, אמנים, מתבגרים ומוליכי כלבים. אנשים שמתחברים דרך האתר וגם מחוצה לו, אנשים שלעולם לא היו נפגשים אחרת. אומרים שאין נשמה ברחובות הכרך? האריס החליט למצוא אותה.
"הייתי גרסה אפורה של עצמי"
"גדלתי בניו-יורק ועברתי לוושינגטון ב-2006 כדי להיות אנליסט במשרד האוצר לענייני טרור, לאחר שסיימתי את התואר בפרינסטון", מספר האריס. "הייתי גרסה אפורה של עצמי - ביליתי כל היום עם אנשים שדיברו על ביטחון לאומי, חנוט בחליפה אפורה-כחולה בכל יום, ומשתמש בז'רגון הנכון במקומות הנכונים. עד שיום אחד היה לי התקף פאניקה מעצמי. כדי לצאת ממנו, החלטתי שבכל יום אראיין מישהו אחר מהסביבה שלי. ג'ו היה הראשון שלי. התחלנו לדבר, והוא לא שאל אפילו אם אני עיתונאי או מה לעזאזל אני רוצה ממנו. הוא רק שמח על כך שמישהו מדבר איתו. באותה נקודה, ואחרי שאספתי סיפורים, החלטתי למפות את אזור המגורים שלי - לא במונחי מפת דרכים, אלא במונחי אנשים. עזבתי את העבודה האפורה שלי במשרד האוצר והקדשתי את עצמי לסיפורים של הקהילה".
האריס מציג את עצמו כ"צלם, מספר סיפורים ודי-ג'יי", והוא סבור שכל דבר אפשר להציג בצורת סיפור. כך, גם כאשר מגיע אליו מישהו לראיון עבודה - הוא לרוב מחפש אנשי מחשוב - הוא תמיד פותח ב"מה הסיפור שלך?", וגם מבקש ממנו ללמד אותו משהו. מראיון עבודה אחד הוא יצא עם ידע כיצד לאפות לחם.
את הרעיון הזה, של לימוד דרך ההמונים, מיישם האריס במפגשים של אנשים זרים מהמחוז, שבהם כל אחד חייב ללמד את האחרים מומחיות אחת שלו. בעיניו, אנשים הם אוצר בלום של סיפורים ושל ידע.
האריס הגיע באחרונה לכנס בוגרי תוכנית Excel של תגלית בניו-יורק, שם הדגים בשטח איך זה עובד כשכל אחד מהצעירים לימד את חבריו משהו. הצעירים, בני 20-22, ציידו שם זה את זה בידע שימושי, כגון איך להרשים אמהות וסבתות יהודיות; איך לרכוב על אופניים בלי ידיים; איך למצוא חניה בתל-אביב; איך להסיר כתם דיו מבגד; איך להכין פסטה קרבונרה; כיצד להרכיב עדשות בלי שייכנס לכלוך לעין; מהם היסודות של ג'אמפ שוט; איך לא לשלם על רכבת באזור שיקגו; ואיך להתחמק מאנשים מרגיזים כשאתה די-ג'יי.
תוכנית אקסל של תגלית מיועדת לצעירים יהודים אמריקנים בעלי פוטנציאל עסקי ופוליטי, שהתקווה היא כי יהיו אנשי עסקים ומנהיגים בעתיד. במסגרת התוכנית, הממומנת על ידי המיליארדרים היהודים מייקל שטיינהרדט ולין שוסטרמן, הצעירים מגיעים להתמחות בחברות ישראליות כמו צ'ק פוינט, רדוור, תנובה, נייס, ארנסט אנד יאנג וקרנות הון סיכון ישראליות, מתוך מטרה שבעתיד הדבר ישפיע על המוטיבציה שלהם לבצע עסקים בישראל. התוכנית תומכת בהם בנטוורקינג ואף בסיוע להתקבל לעבודה בחברות מהשורה הראשונה בארה"ב. לצעירים היהודים המליץ האריס לא לוותר על התשוקה שלהם. "אני הלכתי כל יום לעבודה, עבודה חשובה, אבל היא לא הייתה בשבילי. תתחברו לתשוקה שלכם היום, תראו מה בקהילה ייתן לכם אותה, ותמיד תדעו שאתם לא לבד".
"הנה עוד היפסטר שעושה משהו לעצים"
אין ספק שסיפורים זה נחמד, אבל האם אפשר גם לחיות מזה? האריס טוען שכן. הוא מתפרנס היום מפרסום באתר, אך גם מסדנאות של כתיבת סיפורים שהוא מפעיל בבתי ספר, מצילום וגם מהיותו די-ג'יי באירועים.
מלבד המיזמים הקשורים באתר, האריס מנסה לגשר בין הווירטואלי לריאלי. "יש לנו כל הזמן מיזמים בתחום", הוא אומר. "למשל, תליתי שלטים ליד מעליות, בפארקים, בתחנות אוטובוס ובמקומות שונים שאנשים עומדים בהם וממתינים. על השלטים היה כתוב: 'זו נקודת דיבור, אל תיכנסו לפאניקה'. ואנשים באמת התחילו לדבר ביניהם. חלק בטח פתחו את השיחה ביניהם במשפט: 'הנה עוד היפסטר שעושה משהו לעצים', אבל זה לא באמת אכפת לי. לא משנה לי על מה הם מדברים, רק שיהיה ביניהם קשר. זה מדהים אותי שבתנאים מסוימים אנשים זרים לחלוטין יכולים לפתח שיחה, להכיר, וזה יהיה מעניין. אני ממש אובססיבי בעניין של בניית קהילות וקהילתיות".
את הקהילתיות שנוצרה באתר רתם האריס גם לביצוע פרויקטים משותפים כמו ניקוי גנים, איסוף מצרכים לנזקקים ואירוע של פעם בחודש, שבו חנות רהיטים מקומית הפכה לבמה של מספרי סיפורים על הקהילה.
בחלק מהשלטים הוא גם תלה QR קוד, שמאפשר לאחר סריקה לגלות דברים שונים על המקום שבו האנשים עומדים וללכת ממקום למקום לפי הסיפורים. למשל, כמה מערכות יחסים התחילו ונגמרו באותה תחנת אוטובוס הומה, או כמה זוגות התנשקו את הנשיקה הראשונה שלהם מתחת לעץ ספציפי בפארק. האריס רואה את עצמו כמי שהוסיף עוד שכבה למפות של גוגל - מעבר לתחנות דלק, מסעדות, כבישים וחנויות, גם שכבת מידע של סיפורים. "כשאתה נמצא היום במקום - באזור המגורים שלך או בטיול - אתה כבר לא מחפש רק מפה. אתה רוצה לדעת איך אנשים חיים את החיים שלהם. אנשים בעולם רוצים לחלוק רגעים גם עם אנשים שהם לא מכירים".
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.