מדור הפלמ"ח ועד היום: כל השינויים שעברה דמות החייל בעולם האמנות

דמות החייל באמנות הישראלית שינתה פניה במהלך השנים ועברה תהליכים שבמידה מסוימת מקבילים להתבגרותה של החברה בארץ. החיילים עצמם, לעומת זאת, לא התבגרו. נראה שהשינוי העיקרי שהתרחש בתפיסת החייל של האמנים נעוץ בריבוי נקודות המבט וההקשרים המגוונים שבהם נוגעים האמנים.

בשנות ה-40 וה-50, מקובל היה לראות בחייל את דמות הצעיר החזק והמגן. בשנות השישים הגיע העלם הצנחן, יפה התואר והרגיש, שבוכה מול אבני הכותל. פצעי המלחמה מהולים בשיכרון הניצחון, הביאו את האמנים לעמדת התבוננות עצמית.

בשנים אלה, שנות מלחמת ההתשה, החלו לעלות גם תמונות של חשבון נפש, אורי ליפשיץ, יאיר גרבוז, מיכה אולמן, משה גרשוני ואחרים, החלו להתייחס בעבודותיהם לאובדן חברים, אחים לנשק. לפציעות האיומות, להלם הקרב. בשנות ה-70, בהמשך למלחמת ההתשה ויום הכיפורים, הפך לפתע החייל הגיבור לגבר מחוספס. לוחם אבל גם עייף, מותש ופגיע.

בהתבוננות מאוחרת אפשר לייחס זאת לגיוס המאסיבי של מילואים במלחמת יום הכיפורים. לא רק נערים עזי מבט, בני אלמוות בעיני עצמם, תמימים וסוערים. הפעם איישו את הקווים אלפי אבות צעירים, בני זוג וילדים של הורים שייחלו למצוא מנוחה ונחלה בארץ הצעירה עדיין.

בין תמונות הירואיות שמתארות אחוות חיילים גברית החלו לעלות גם רגשות מעורבים ומורכבים. המלחמה ההיא, שהפכה לקו השבר בחברה הישראלית, הייתה גם נקודת מפנה ביחסה של האמנות. הקונצנזוס של "כל העם צבא" פינה את מקומו לכאב האישי, לחרדה.

אותה חרדה הועצמה בשנות ה-80, בשנותיה הראשונות של מלחמת לבנון. בסיום אותו עשור, הייתה זו האינתיפאדה (הראשונה) ששינתה לחלוטין את תפיסת תפקידו של החייל העברי. מלוחם המגן על מולדתו הפך הצבא לכובש ומשליט סדר באוכלוסייה אזרחית מדוכאת ועוינת. בצילומי "ג'נין" של פבל וולברג נראה החייל בבירור כפולש לשטח הביתי ומפר את ההרמוניה המלאכותית של תפאורת הטפט.

אורגיה של גבריות

תיירים המבקרים בישראל לראשונה מדברים על תחושתם המוזרה ועל החשש שמתעורר בליבם לנוכח כל-כך הרבה חיילים ברחובות, במרכז העיר, ברכבת. אנחנו לא רואים את זה. או אולי לא רואים את זה כך. עבורנו חיילים ברחובות הם מראה שגרתי, הבת של השכנים בדרכה יום יום לשירות בקריה, האח הגדול שהגיע לשבת או החברה הטובה, אשת קריירה, אל"מ בקבע.

העיסוק של אמנים בדמויות חיילים היא דרך התבוננות "תיירותית" כמעט, מתוך החברה ומחוצה לה, בו-זמנית. האמן מפנה את תשומת הלב לשגור ולמוכר כדי שנעצור לרגע ונראה עד כמה הוא לא רגיל, עד כמה יש לתת את הדעת על שכיחות החיילים בנופינו, בחיינו, בחברה שלנו.

בעוד לפיד ובנט מניפים את נס השוויון בנטל, עדי נס שובר מוסכמות וקונבנציות הירואיות בסדרת החיילים שצילם בסוף שנות ה-90. שחזור הצילום המפורסם של יוסי בן חנן מניף עוזי במימי תעלת סואץ, תמונת הניצחון של ששת הימים שהונצחה על שער מגזין לייף, מקבל אצל נס רמיזה הומו-אירוטית. הצבא העולה מצילומיו אינו עסוק במלחמה אלא באורגיה של גבריות.

אך גם זו אינה חפה מחרדת המוות, המופיעה בחדות בצילום "הסעודה האחרונה" (יצירותיו של נס במקור כולן ללא כותרת, אך הן זוכות לכינויים על-פי נושאיהן). מי יפול בקרב, מי יחזור, מי יאהב ומי יבגוד, שאלות אוניברסליות מקופלות בצילום המתכתב עם רבדים כה רבים של תרבות.

בשר מבשרינו

קבוצת לימבוס, האמניות, אוצרות דפנה איכילוב, יהודית גואטה וגלי גור זאב, יצרה בשנת 1997 את היצירה "גובלנים של רמטכ"לים", במסגרת התערוכה שאצרו "אתה תותח - צלמיות של גבריות". הגובלנים, שנותרו במכוון חלולים ולא רקומים - כפוטנציאל בלתי ממומש - היו הדרך שלהן לומר אמירה אוצרותית, ואף מגדרית, על מצבור הדימויים הגבריים שספוגים בתרבות הישראלית.

איתמר בגליקטר, אמן בשנות ה-30 לחייו, חזר לאלבום המשפחתי ויצר עבודות בצלליות, המבוססות על תמונת אביו הטנקיסט במלחמת יום כיפור. אבא, גבר, תותח בין רגליו, הוא האב שהבטיח לילדו עתיד ללא מלחמות.

בתקופת האינתיפדה הראשונה, בסוף שנות ה-80, יצר דוד טרטקובר את הכרזה "אמא", בה נראה חייל מסייר ברחובות עזה.

אל הזעקה הקשה שעולה מהכרזה, חוזר טרטקובר 20 שנה מאוחר יותר, בעת שגלעד שליט יושב בשבי והופך ל"ילד של כולנו". לא עוד חייל גיבור. ילד. בשר מבשרנו.

חדה מכולם זעקת הכאב של משה גרשוני, בציורו "שלום חייל" שנראה כאילו נכתב בדם ליבו. אין בו דמות חייל ממש כפי שאין שלום. מסמן ללא מסומן.