מה יש לך נגד המגזר הציבורי?

שר הכלכלה והמסחר, נפתלי בנט, שיגר לאחרונה מייל למכותביו ובו עדכונים מהימים הראשונים לכהונתו. הצהרות מפוצצות או סיפורים על ריקי כהן מחדרה לא היו שם, אבל תחת הכותרת "מספר תובנות ראשוניות" כתב בנט כך: "בהגיעי מהמגזר הפרטי הייתה לי דעה מוקדמת מסוימת ביחס לעובדים במגזר הציבורי. הופתעתי מאוד לטובה. החבר'ה כאן במשרד, באגף התקציבים, במשרד רה"מ ולמעשה בכל מגע שנתקלתי הם ברמה מאוד גבוהה, עם מסירות אדירה לעם ישראל, עם אכפתיות עמוקה והבנה עמוקה של תחום עשייתם. בקיצור, יש עם מי לעבוד".

קורבן של שטיפת מוח

גם בן-בריתו, האח יאיר לפיד, דאג להחמיא לעובדי האוצר, וסיפר שהפקידים המושמצים במדינה - שגם הוא כבר הספיק להתעמת איתם - הם בעצם "נלהבים, איכפתיים, לא ציניים, כלכלנים מצוינים, הטובים בתחומם". הקלישאה הוותיקה, שלפיה "דברים שרואים מכאן לא רואים משם", מקטינה את המציאות במקרה הזה. אולי מתאים יותר "דברים שרואים משם, נראים מכאן הפוך לגמרי".

אפשר להעריך את הכנות של בנט, שמודה כי התדמית השלילית שטיפח במהלך השנים כלפי עובדי הממשלה היתה מנותקת מהמציאות; מותר גם להניח שלפיד ובנט מחמיאים לפקידים הכפופים אליהם במטרה לייצר אווירה טובה וסביבת עבודה נוחה.

אבל אי-אפשר להתעלם מהתהליך המרתק שמתרחש כאן: ישראלים עשירים שעשו קריירה משגשגת במגזר הפרטי מחזיקים בדעה איומה על עובדי הממשלה והמגזר הציבורי. ברגע שהם לומדים להכיר אותם מקרוב, הם מגלים שהמציאות מורכבת יותר. שהם, העשירים, היו במידה רבה, קורבן של שטיפת מוח, שלפיה המגזר הציבורי ועובדיו הם "האיש השמן" שרוכב על האיש הרזה - ובקיצור, פרזיטים שחיים על-חשבון המגזר הפרטי היצרני והציבור.

המנצח על שטיפת המוח הזו הוא מי שעומד בראשות הממשלה שבה מכהנים בנט ולפיד. לרה"מ בנימין נתניהו קל לשווק את התדמית הזו, בזכות דוחות השכר השנתיים במגזר הציבורי שחושפים נתונים מקוממים כמו שכר בגובה 60 אלף שקל לנתב בנמל.

אבל אותם דוחות מספרים גם ש-46% מהעובדים ברשויות המקומיות נאלצים לקבל השלמה לשכר מינימום. מתברר שפערי שכר אסטרונומיים קיימים לא רק במגזר הפרטי; שלא לדבר על השכר המשפיל של העובדים-הסוציאליים (פחות מ-7,000 שקל ברוטו בממוצע לעובד עם ותק של עשר שנים), שעליהם הטלנו לטפל באוכלוסיות הרגישות ביותר בחברה.

הדעה הקדומה שבה החזיק בנט מבטאת הלך-רוח נפוץ שלפיו הסקטור הממשלתי מורכב מאוסף של חדלי-אישים, ולכן צריך "להפריט כל מה שזז". האיבה לעבודה המאורגנת ולוועדי העובדים מתורגמת לטינה כלפי העובדים עצמם. בכירי המגזר הפרטי (שמכונים משום מה "ראשי המשק") עשו במהלך השנים עבודה יפה בזריעת בוז כלפי כמעט כל מי שמקבל משכורת מהממשלה. במקרים רבים סייעו להם, למרבה האירוניה, אנשי משרד האוצר - שלא פעם נפלו קורבן לאותו זלזול עצמו - שקיצצו תקנים ותקציבים לאורכה ולרוחבה של המערכת הציבורית, עד כי במקרים רבים אין לה סיכוי לספק שירות ברמה ראויה.

דוגמה טובה (כלומר, רעה) לפרדוקס הזה ניתנה ב"רפורמת המרפסות" המפורסמת שנתניהו ניסה להעביר בקדנציה הקודמת: חלק ניכר מהסחבת במערכות התכנון והרישוי נובע ממצוקת כוח-אדם; לוועדת תכנון שבה קומץ עובדים אין סיכוי להתמודד עם אלפי תוכניות בשנה, ומחלקת הנדסה ברשות מקומית שסובלת ממחסור בעובדים איכותיים, היא מתכון בדוק לעיכוב של שנים בכל סגירת מרפסת. במקום לאייש את המשרות באנשי-מקצוע איכותיים, נתניהו ניסה לרסק את הליכי התכנון החיוניים.

נכון, במגזר הציבורי יש לא מעט פינות של חוסר יעילות, אבטלה סמויה, נפוטיזם ושומנים מיותרים, אבל מכאן ועד פסילה גורפת של כל מה שציבורי, המרחק רב. הפתרון למצוקותיה של ריקי כהן - אשר כמורה היא גם עובדת מדינה - טמון בראש ובראשונה בהרחבת ובשיפור השירותים הציבוריים שהיא וילדיה מקבלים: הבריאות והחינוך, התחבורה והרווחה, הסביבה והדיור.

אולי כעת, אחרי שהשרים הכלכליים החדשים נוכחו להפתעתם ש"יש עם מי לעבוד", הם יהיו זהירים יותר בהנחתת גרזן הקיצוצים וייתנו למגזר הציבורי את הכלים לבצע את משימותיו.