המחאה נגד בנק לאומי בגין הסדר החוב המתגבש עם נוחי דנקנר ממשיכה לתפוס תאוצה חרף הודעת הבנק כי הוא משהה באופן זמני את גיבוש ההסכם. ברשת הפייסבוק ממשיכים יחידים לפרסם סיפורים אישיים שלהם עם הבנק ומוחים על מחילת החובות לטייקונים מצד אחד אל מול הדורסנות שמגלים הבנקים כלפי האזרחים הקטנים מצד שני.
אחד הסיפורים הפופולריים בפייסבוק הוא זה של איתי אדם, מראשי "ארץ חדשה", אשר זכה ליותר מ-10,000 שיתופים ולייקים וכמו כן למאות תגובות. אדם מספר על התרסקות כלכלית שחווה בשנות ה-20 לחייו, כאשר חוב של 30 אלף שקל לבנק לאומי הפך לסיוט של ממש. הוא תוקף בחריפות את מנכ"לית לאומי, רקפת רוסק עמינח, ומצהיר כי יוביל מאבק נגד מחיקת החובות לדנקנר.
וכך כותב אדם לרוסק עמינח:
"התבלבלת. אני סולח לך. כנראה שהיית לא מרוכזת ופשוט התבלבלת. החלטתך למחוק את חובו של מר נוחי דנקנר בסך העומד על 150 מיליון דולר הנו בסך הכול עניין של בלבול. אני מבין. אחרי הכול, הרשי לי להזכיר לך גברתי, 80% משווי בנק לאומי מוחזק על ידי הציבור, ואנחנו גברתי, לא אישרנו לך לבצע מהלך שכזה.
"אני מבין כי לנוכח עברך וקשריך עם מר דנקנר, את מרגישה בנוח לשבת עמו לכוס קפה חברי מבלי לחשוש מעין הציבור ועוד יותר מכך, לנסות ולהעביר מחטף, כן כן, מחטף ציבורי ולמחוק את חובו. אולם הרשי לי להביא לתשומת לבך שוב את הנתון הבא: את פקידה. את פקידה המנהלת בנק המוחזק בידינו, ואת עובדת עבורנו תוך צורך לשמירת אינטרס חד משמעי, טובתנו. מחיקת חובו של מר דנקנר אינה מקובלת עלינו. פשוט אינה מקובלת.
"אני מעוניין לחלוק עמך מקטע קטן מעברי בו בנק לאומי לקח חלק בלובן שערי וקמטי הבעתי. בתחילת שנות ה-2000 השקעתי את כל הוני בפרויקט אינטרנטי שכלל הפקה באי איביזה שבספרד. בשל כשלים כאלה ואחרים (שבחלקם עמדה המפיה המקומית, אנטישמיות וקבוצה ניאו-נאצית ספרדית) הפסדתי את כל הוני והפרויקט נכשל. לא אלאה אותך במילים, אך אכתוב שהנושא הגיע עד לידי שולחנו של מר אייב פוקסמן, ראש הליגה נגד השמצה.
"באין ברירה, אני שבתי ארצה מרוסק לחובות בסך 120 אלף דולר שבחלקם עמד גם חוב לבנק לאומי בסך של 30 אלף שקל בקירוב. אני לא זוכר את הסכום המדויק. העניין מהווה עבורי סוג של טראומה שהדחקתי עם השנים. אולם מה שאני כן זוכר, ומה שלעולם לא אשכח זו את תחושת הפחד.
"זה היה סוג של רטט כזה שישב לי בבטן בלווי טעם מריר של נחושת שעמד בפי בכל אותה תקופה. אני זוכר את הלילות ללא שינה. את הפחד מכל צלצול טלפון. את הרעד שעבר בי בכל פעם שצלצלו באינטרקום בצהריים. את איבוד שווי המשקל הרגעי שהיה אוחז בי בכל פעם שהייתי פותח את תיבת הדואר לגלות הזמנה לאיסוף דבר דואר בסניף המרכזי (מכתב מכם שדרש חתימה והוכחת מסירה).
"אני זוכר את הרגעים האלו כל כך טוב. יש להם טעם וריח וצליל. לא סתם טעם וריח וצליל, אלא טעם וריח וצליל של אלימות. אומנם תחת מעטפת של חוק וסדר, אבל בהחלט, אלימות. אלימות מחוייטת. מעונבת. אלימות מלווה בקרירות מזגנים שמעלה בבעל החוב אגלי זיעה בתיבלון של צמרמורת קור המטפסת לאורך הגב. אני בטוח שיש הרבה אנשים במדינה שלנו שיודעים על מה אני מדבר. הרבה אנשים מכירים את הפחד הזה ואת הריחות, הצלילים והטעם של בעל חוב לבנק הנזרק לידי טיפולה של המחלקה המשפטית.
"את מבינה רקפת, אני זוכר את האיומים הנקיים שלכם. את הפעמים שהייתי נכנס לבית הורי מהדלת האחורית של הבניין מפחד שמא חוקרים פרטים יצלמו אותי ויוכיחו לבית המשפט שכן, אני מתגורר שם. אחרי הכול, בלא כלום, שבתי להתגורר בביתם, ספון בחדר שבו גדלתי, זרוק ומוכה בלא עזרה כלכלית ובלא כתף או אוזן קשבת. בודד, נלחם לבדי מלחמה שלא ניתן לנצח. מנסה בכל כוחי להחזיק את ראשי מעל המים. מוצא דרכי מילוט ומנסה לקנות עוד יום, עוד רגע, ולוא רק בכדי לשוב ולעמוד על רגלי בכדי להחזיר את חובותי.
"אבל את רקפת, או ליתר דיוק קודמתך, לא ישבתן איתי לשיחה בבית קפה. אתן לא הכרתן אותי. לא ידעתן על קיומי. עבורכן אני הייתי רק עוד מספר. עוד חב. אותי אתן זרקתן לטלפיהם של טורפי המחלקה המשפטית. אותה מחלקה שאיימה על הורי שיעקלו את ביתם. ששלחה חוקרים פרטים לבלוש אחרי. שהוציאה אין ספור עיקולים, הפעילה הוצל"פ ודרשה את החוב בריבית על ריבית על ריבית ומיד, ללא שום דיחוי.
"בחור בן 26 או 28 (אני כבר לא זוכר) יורד אל מתחת לרדאר או כמו שאומרים באנגלית Off the grid; מחליף מספרי טלפון, מסנן מספרים חסומים, מחליף זהויות, שמות, שורד. נלחם. נלחם בכל כוחו לשרוד.
"לילה אחד, בהיותי גולש בפרום קבוע של משווקי רשת, פתחתי במלחמה כנגד מישהו שנדפה ממנו ריח של יהירות. מתוך קרב, כתב אותו המישהו משפט שאני בחרתי לצטט ולכתוב בכדי להוכיח עד כמה הוא לא מבין דבר. המשפט הבא שלו היה: אני לא הוא. אני היא. היום זו אישתי.
"בפגישה הראשונה שלנו אמרתי לה: "אין לי כסף להזמין אותך לכוס קפה". היא צחקה ואמרה שהיא תזמין אותי. היא גם עזרה לי לעמוד על רגלי. היא גם עזרה לנקות את חובי לכם. היא גם דאגה שמקרה כזה לא ישוב ויקרה לעולם. היא, היא מהווה את העוגן ששלחו לי השמיים ושאיתו ודרכו ביניתי את עצמי מחדש לעמוד על רגלי ולהגיד לך: רקפת, התבלבלת.
"לא, את לא תמחקי את החוב של נוחי. לא, אנחנו לא נרשה זאת. לא, פשוט לא. ישנה מילה בשפה האנגלית שבעולם העסקי נוהגים להשתמש בה לא מעט והיא: Accountability. הפירוש שלה פשוט: עשית פאשלה, תשלם.
"אתם לימדתם אותי את הלקח הזה. למה את נוחי אתם לא מלמדים? 800 אלף בעלי חוב עם תיקים בהוצאה לפועל מנסים לשרוד עוד יום, עוד רגע. אותנו אתם מלמדים יפה מאוד את פירוש המילה אחריות. מדוע את מר דנקנר אתם משחררים מלמידת שיעור זה?
"שימי לב רקפת, הגלגל התהפך; עכשיו לי יש שיעור בשבילך: החל מיום ראשון, אנחנו נפתח במלחמה כנגד החלטתך למחוק את חובו של מר דנקנר. זו תהיה מלחמה ללא פשרות, תחת הוראה ברורה אחת: אתם לא מוחקים את חובו של מר דנקנר.
"החל מיום ראשון אנו נכתוב ליועץ המשפטי, למפקח על הבנקים, לנגיד, ולכל בעלי המניות של הבנק. אנו נוציא מיליוני מיילים לציבור מדינת ישראל שיסבירו כמה מסוכן יהיה להחזיק את כספם בבנק לאומי, רגע לפני שמתחיל הבלגן.
"החל מיום ראשון, רקפת, צמרמורת הקור תטפס בגבך שלך. את רקפת, אינך מורשת לקבל החלטה שרירותית זו. אנו, בעלי הבנק, פשוט מודיעים לך בצורה הכי חדה וברורה שיש: חובו של מר דנקנר ישולם גם אם ייאלץ האיש למכור את ביתו, נכסיו, עסקיו ובגדיו בכדי לשלמו. חובו, הוא אותו חוב שאנו, 'האזרחים הפשוטים', היינו נרדפים ככלבים שוטים עד לתשלום השקל האחרון.
"לא תהיה פה איפה ואיפה ולא יהיה פה מוסר כפול. כולנו תחת אותה עין בוחנת. כולנו אחראים למעשינו. כולנו. אנו בעלי הבנק. הכסף הוא שלנו. את קיבלת מאיתנו את המנדט לשמור עליו. אופן החלטותיך לעשות בו שימוש נתון לבחינתנו".
אדם קורא לגולשים להצטרף לחרם נגד לאומי ולהשתתף בהפגנה מול מטה הבנק ביום שני הקרוב. כ-6,000 איש אישרו עד כה בפייסבוק את השתתפותם בהפגנה.
בבנק לאומי סירבו להגיב לדברים.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
