חכו רגע עם הקיצוץ

א.

שר האוצר וראש הממשלה מדברים על גזירות ועל קיצוצים. בין היתר נשקלים העלאת המע"מ, העלאה של מס ההכנסה, קיצוץ של 2 מיליארד שקלים בקצבאות הילדים, הפחתה של השירותים הממשלתיים כולל בריאות וחינוך, מיסוי בקרנות ההשתלמות, פגיעה בשכר העובדים ועוד שלל צעדים, פופוליסטים יותר או פחות, שיפגעו בכולנו פחות או יותר.

המצב קשה, מסבירים לנו השכם והערב, קשה מאוד. יש גירעון של כ-40 מיליארד שקלים, שמחייב קיצוץ של בין 14 ל-18 מיליארד שקלים והטלת מסים בסכום של כ-6 מיליארד שקלים, אולי יותר. כמו כן, מתווכחים על הגדלת יעד הגירעון.

הכול טוב ויפה, כלומר רע ומכוער. ובכל זאת, יש משהו אחד קטן שקצת מציק לי: הרי רק לפני שבועיים וחצי, בחג השני של פסח, החלה הזרמת הגז הטבעי ממאגר "תמר" וכולנו שמחנו נורא וחגגנו את תחילת "העצמאות האנרגטית" של ישראל. זוכרים? היום יצאנו מעבדות לחירות, הכריזו כולם, זהו רגע היסטורי, חזרו ואמרו לנו, עידן חדש ומלא הזדמנויות עבור הכלכלה הישראלית; הגז יחסוך למשק מיליארד שקלים בחודש, אמרו אחרים. קלישאות חגיגיות נישאו ברוח כגז טבעי וזרמו בצינורות היבשים של הגאווה הלאומית.

אז השאלה היא: מה קורה עם זה?

 דרור פויר

ב.

ההערכות של הכנסות המדינה מתמלוגי הגז, מהמסים ומההיטלים השונים ב-25 השנים הקרובות, נעות בין 450 ל-548 מיליארד שקלים. סכומים שכיף לדמיין. לא ברור לגמרי מתי יתחיל לזרום הכסף. זה בטח ייקח כמה שנים, אבל לא יותר מדי, ומה זה כמה שנים בודדות לעם שנמצא בסביבה כבר כמה אלפי שנים ולא מתכנן ללכת לשום מקום. גם לפי ההערכות הפסימיות והקודרות ביותר (או המציאותיות, תלוי בנטיות הלב שלכם), עדיין מדובר בסכום הגדול מכל הגירעון שהגענו אליו ומהקיצוצים המתוכננים ליפול על ראשינו.

ואם תעלה יפה יוזמת שר האוצר להקמת "ששינסקי 2", או "הוועדה לבחינת זכויות המדינה במשאבי הטבע", הרי שגם זה אומר שעוד כסף ייכנס - לא ברור כמה, אבל לבטח מדובר בערימה די נאה של שקלים. וגם אם לא מדובר באיזו בוננזה מטורפת, הרי לכל הפחות יש לנו פה משהו להתחיל איתו.

כך שיש מעין שתי מציאויות מקבילות: באחת מהן אנחנו עניים, בשנייה עשירים. כך נראה ההבדל בין כותרות העיתונים מלפני שבועיים ומהיום. אז השאלה המעודכנת היא: מה קורה לזיכרון הקולקטיבי שלנו? האם הפכנו לדגי זהב שלא מסוגלים לזכור מה קרה לפני הפעם האחרונה שפרצופנו נחבט בקיר האקווריום?

במילים אחרות: מה לעזאזל קורה עם זה? למה אף אחד לא מציע לאחד את שתי המציאויות האלה לאחת? למה צריך לפגוע בכולנו בצורה חזקה כל-כך כשמעבר לפינה מחכה לנו עתיד נחמד כל-כך, או לפחות נחמד יותר? איפה העצמאות האנרגטית והכלכלית הזו שכולם דיברו עליה? איפה הרגע ההיסטורי, איפה העידן החדש?

ג.

אל תבינו אותי לא נכון. אני לא בעד להתחיל לחגוג כמו משוגעים, לחלק דיבידנד לכל ילד ולחיות כמו נסיכים סעודים על חשבון הרווחים שטרם הגיעו מהגז שטרם נשאב. ממש לא. גם אני קראתי על "המחלה ההולנדית" (תופעה כלכלית שמביאה לירידה בייצור במדינה ברגע שמתגלים בה אוצרות טבע). אבל מה עם ההיגיון הפשוט, המתבקש? למה ישר לפגוע באדם העובד ובאוכלוסיות החלשות? למה תמיד ללכת באותו נתיב אומלל ומרושע?

למה לא לחכות רגע, לנשום עמוק, להעלות קצת את מסגרת הגירעון לשנתיים או לשלוש (המומחים קובעים שלא יקרה שום דבר נורא) ולחכות רגע עם הקיצוצים הכואבים, או לכל הפחות לפרוס אותם, שיכאבו קצת פחות? למה לעצור פרויקטים קריטיים מבחינה חברתית? הרי יעלה הרבה יותר להתחיל הכול מההתחלה בעוד כמה שנים.

אבהיר שוב ושוב: אני לא מציע פה בכחנליה פיננסית. אני מבין פחות או יותר את המצב בעולם. גם בהינתן התרחיש הכי אופטימי מבחינה אנרגטית, ברור שחייבים להדק את החגורה ושאסור לקפוץ מעל הפופיק. מדינות עשירות מאיתנו קורסות, וכלכלת כל העולם משקשקת בחוסר יציבות. מוכרחים להיות זהירים ואחראיים, אחרת נגמור כמו אתם יודעים מי.

ועדיין, את הזהירות והאחריות שאוהבים להפגין ראש הממשלה ושריו ראוי להפנות גם פנימה, אל תוך המדינה ותושביה הכורעים תחת הנטל. קיצוצים כואבים כל-כך בעת הזאת הם צעד נמהר, שתוצאותיו עלולות להיות הרות אסון.

ד.

עוד הבהרה: חלק נכבד מהקיצוצים בתקציב והצעדים שעומדים להינקט ראויים ביותר, ולא רק מבחינה כלכלית אלא גם מבחינה מוסרית וחברתית: לחתוך שומנים איפה שצריך ואפשר, לתקן עיוותים מרתיחים במערכת המיסוי, לעודד יציאה לשוק העבודה, לקחת קצת מהעשירים ולתת יותר לעניים ועוד. חשוב גם לנקוט צעדים שמשמעותם התקציבית אולי קטנה, אבל יש להם חשיבות סמלית, כמו קיצוץ בשכר הבכירים וחברי הכנסת, מס ירושה, מס על מוצרי יוקרה וכיוצא באלה. זה שיש כסף בגז לא אומר שצריך להפסיק ולנסות לתקן את החברה הישראלית. בדיוק להפך: זה שיש כסף מחייב את החברה הישראלית לעשות מאמץ ולתקן את עצמה.

וכאן יש לי עוד הצעה: יותר מראוי לקחת חלק נכבד מהכסף שייכנס מהגז ולהשקיע אותו לא רק בחינוך, בבריאות, ברווחה ועוד, אלא להכביד בעזרתו את המלחמה בהון השחור (שמגיע לפי הערכות שונות עד ל-140 מיליארד שקלים, כרבע מהתל"ג) ובהעלמות המס - סך החובות של מעלימי המס למיניהם עולה בהרבה על סכום הקיצוצים המדוברים בתקציב המדינה. למעשה, הממשלה הייתה יכולה לכסות את כל הגירעון של 2012 אילו הייתה גובה רק מחצית(!) מהחובות האבודים האלה. אז למה, שוב, ללכת באותו נתיב אוטומטי של לדפוק את מי שאפשר?

בואו ניתן לכסף הזה לעבוד בשבילנו. הרי אם יש דבר אחד שלמדתי מכל השנים האלה בעיתונות הכלכלית זה שכסף הוא הדרך הכי טובה לעשות עוד כסף.

ה.

הממשלה אישרה לאחרונה להעביר חוק לייסוד קרן ריבונית לניהול רווחי המדינה ממכירת גז טבעי. יופי של צעד ראשון בכיוון הנכון. עכשיו צריך לפתוח את הקרן הזו: להושיב בה גם ילדים, ומשוררים, ופילוסופים, ומדענים. להזמין את הציבור כולו לדיוניה, כמו שעשה טרכטנברג, ולהקשיב לו. בטח יהיו לנו כמה הצעות לא רעות בכלל.

יש כל-כך הרבה דברים מעולים שאנחנו יכולים וחייבים לעשות - בחינוך, בבריאות, בסגירת הפערים, במלחמה בעוני, בפשע ובאלימות, לדאוג לזקנים שלנו. חייבים להחזיר את הסולידריות, להשקיע יותר בתרבות, לעשות שלום, ועוד, ועוד, ועוד קצת. להיות איך-קוראים-לזה, נו, אור לגויים. ללמוד מהטעויות שעשו אחרים שנפל עליהם כסף גדול, ולאמץ את הדברים הטובים שעשו אחרים בכסף שלהם. יש לנו הזדמנות פז לשבת ולחשוב ולתכנן וליצור מקום טוב יותר. להגשים כמה חלומות. רק מלחשוב על כל הדברים שאפשר לעשות עם 500 מיליארד שקלים תוך שנות דור הראש מאיים להתפקע.

יש לנו פה, ותסלחו לי על הפאתוס ואולי גם על התמימות, הזדמנות פז בלתי חוזרת לכונן בישראל חברת מופת. אנחנו יכולים לעשות את זה. יש לנו השכל, יש לנו הלב ועוד מעט, אינשאללה, גם יהיה לנו הכסף. אז תחשבו על זה עוד רגע לפני שאתם מניפים את חרב הקיצוץ מעל צווארנו.

זו תהיה העצמאות האנרגטית האמיתית.

למה ישר לפגוע באדם העובד ובאוכלוסיות החלשות? למה תמיד ללכת באותו נתיב אומלל ומרושע?