יפתח את צוואר הבקבוק ההודי

לישראלים זה יישמע די מוכר: פוליטיקאי פופולרי ושנוי במחלוקת מנסה להתייצב בראש המפלגה העיקרית של הימין. סגולותיו רבות, הישגיו מרשימים, כריזמה נוטפת מרוב נקבוביות גופו, אוהביו מאוהבים מאוד ושונאיו שונאים מאוד. הוא מקווה להיות ראש הממשלה בעוד שנה כעת חיה. אבל כתם אחד, שחור במיוחד, מעיב על הקריירה שלו: הוא חשוד שנתן את ברכתו, או לפחות עצם את עיניו, כאשר 800 מוסלמים נשחטו בשטח שהיה כפוף לאחריותו. ארצו זקוקה לו עד ייאוש, מאמינים המאמינים. הייסלח? היכריעו צורכי ההווה את חרפת העבר?

האסוציאציה של אריאל שרון אינה תוצאה בלבדית של אגוצנטריות ישראלית. היא מופיעה בהקדמה לביוגרפיה החדשה של נארנדרה מודי (Narendra Modi). המחבר, עיתונאי הודי ותיק, מצטט את עצמו. באפריל 2002 הוא כתב על טבח המוסלמים בעיר במדינת גוג'ראט, במערב הודו, שמודי הוא ראש ממשלתה זו השנה ה-12. הטבח התרחש בתחילת מארס 2002. זה גם היה החודש שבו הורה ראש הממשלה אריאל שרון על מבצע "חומת מגן" נגד מעוזי הטרור בגדה המערבית.

אחריותו של מודי לטבח היתה רק משוערת בימים ההם. למען האמת, היא משוערת עד עצם היום הזה, אם כי נשיא בית המשפט העליון של הודו השווה בשעתו את התנהגות מודי לזו של הקיסר נירון בשעה שהעיר רומא עלתה בלהבות. גם אחריותו של נירון לא התבררה עד עצם היום הזה, 1,949 שנה לאחר מעשה.

"הם אמנם רחוקים זה מזה, ועומדים בראש משטרים שונים", כתב הביוגרף של מודי עליו ועל שרון, "אבל הם שני צדדים של אותו המטבע - נציגי שבט של מנהיגים פוליטיים, החושבים את הדמוקרטיה לאבן-ריחיים". אפשר להתווכח עם איפיון שרון, אבל ראש הממשלה לשעבר הוא רק המשל. מודי הוא הנמשל.

שחיתות, אלימות ודבורים בכוורת

הוא רוצה להנהיג את הדמוקרטיה הגדולה ביותר בעולם. בזה אין כלל ספק, אם כי המלים הרשמיות עדיין לא בקעו מפיו. הוא נחל ניצחון בחירות עצום במדינתו, גוג'ראט, בסוף השנה שעברה. קהילת העסקים של הודו, והרבה מאוד בכירי עסקים בחו"ל, מעניקים ציונים לשבח למודי על מדיניותו ועל חזונו. השקעות זרות זורמות לגוג'ראט, והיא "מדינה עשירה" במונחים הודיים, שהם כמובן יחסיים.

אין טעם להעמיד פנים שידועה לנו דעת הקהל ההודית. סקרים אינם עובדים כאן. הם מצליחים לכל היותר להראות את כיוון נשיבת הרוח במרכזים העירוניים הגדולים. רוב ההודים, 840 מיליון מתוך 1.21 מיליארד, מתגוררים בכפרים, הרחק מדוגמים וממדגמים. אבל נראה שלפחות בערים הגדולות שוררת עייפות ניכרת מתשע שנות שלטונה של מפלגת הקונגרס. אפילו בארץ רבת שחיתות וידועת אלימות, החדשות האחרונות על שחיתות ועל אלימות מצליחות לזעזע גם ציניקנים. נראה שאם מפלגת הקונגרס תחזור ותנצח היא תמליך על הודו את יורש העצר של שושלת נהרו-גאנדהי, הנין והנכד ראהול, בנה של מנהיגת המפלגה סוניה. ראהול הוא עכשיו סגנה הרשמי של אמא, והוא נושא נאומים המצליחים שלא לעורר התרגשות אצל שומעיהם. ראהול בן ה-43 גם ניחן בתכונה בעייתית: ענווה.

הוא אינו בטוח שהוא יודע מה לעשות, הוא אינו חושב ש"איש על סוס לבן" יוכל לפתור את הבעיות. הוא חושב שהודו מתנהלת בדרכים הקשות להגדרה. הוא השווה אותה עם כוורת, שבה המוני דבורים נעות לכאורה ללא מטרה. כדי לצאת החוצה לאסוף צוף הן צריכות להילחם על כל מילימטר.

הנסיבות והשכל הישר מצדיקים ציפיות לחילופי שלטון. במדינות האינדיבידואליות של הודו, מצביעים נוהגים לפטר ממשלות פעם אחר פעם. זה קרה בזמן האחרון במדינות שיש בהן יותר מצביעים מאשר בכל מערב אירופה גם יחד. אבל אין כלל ודאות שזה יקרה בדלהי. מדוע? טבח מארס 2002 הוא התשובה הקצרה.

מי יבנה, יבנה את בית המקדש

הפוגרום של גודהרה היה קשור בסכסוך דתי ועדתי, אשר שינה את פני הפוליטיקה ההודית. הניבה אותו התקוטטות על מסגד עתיק בעיר איודיה, בצפון הודו, שההינדו טוענים כי נבנה על חורבות מקדש לאל ראם, מן הבולטים בפנתיאון של ההינדו. ב-1992 התנפל המון של הינדו על המסגד והרס אותו עד היסוד, כדי לחזור ולהקים את בית המקדש (אסוציאציות, אסוציאציות). זה לא היה אקט ספונטני. הוא בא מקץ מערכה יזומה של הימין הדתי, אשר השתמש בו לצורכי גיוס ושילהוב יצרים.

במלאות עשר שנים להחרבת המסגד, מוסלמים קיצוניים תקפו רכבת שנשאה צליינים הינדואים מעיר הקודש איודיה. עשרות נשרפו חיים. בהגיע הידיעה אל עיר הבירה של מדינת גוג'ראט, שאליה נסעה הרכבת, פרצו המונים אל הרחובות. במשך שלושה ימים השתולל הפוגרום, לפני שהמשטרה המקומית נצטוותה לסיים אותו.

שנתיים אחר כך, מפלגת הימין, הידועה בראשי התיבות BJP, נחלה תבוסה בלתי צפויה בבחירות הכלליות. התבוסה היתה בראש ובראשונה תוצאה של הזנחת האזורים הכפריים של הודו. אבל ברור שהפוגרום מילא תפקיד. הוא חזר ודחף את המצביעים המוסלמים אל זרועותיה של מפלגת הקונגרס. חלקם של המוסלמים באוכלוסיית הודו הוא בערך 15%, אבל הוא מגיע עד 25% בערים הגדולות של הצפון. אפשר לנצח בבחירות גם בלי המוסלמים, אבל לא קל.

הודו החילונית משיבה מלחמה

שאלת אחריותו של מודי לטבח בגודהרה היא רק הביטוי הגרפי של שאלה חשובה הרבה יותר: האם עליית מודי לשלטון תסכן את צביונה החילוני של הודו?

בשעה שבפקיסטן כל חבר ממשלה צריך להישבע שהוא מוסלמי, המאמין ביחידות אללה ובשליחות מוחמד, להודו יש סגן נשיא מוסלמי, נשיא מוסלמי של בית המשפט העליון, שר חוץ מוסלמי, דיפלומטים מוסלמיים בכל רחבי העולם, שלא לדבר על כוכבים מוסלמיים בענף הקולנוע.

אין זאת אומרת שמוסלמים אינם סובלים אפליה וניכור. אחדים מפצעי החלוקה עדיין פעורים ושותתים דם, למשל בקשמיר. אבל כל המפלגות הפוליטיות הרציניות בהודו מעלות לכל הפחות מס שפתיים לרעיון החילוניות. אפילו מודי חוזר ונשבע לו אמונים. שבועותיו מתקבלות בהרמת גבה, או בדחיה מוחלטת. מפלגת הקונגרס מוסיפה לנהל את הממשלה, גם לאחר שרוב שותפיה פרשו מן הקואליציה, מפני שיש די צירי פרלמנט ממפלגות אזוריות, המודיעים שלא ייתנו את ידם לכוחות "אנטי-חילוניים", קרי מפלגת הימין BJP; קרי מועמדות אפשרית של מודי לכהונת ראש הממשלה.

יתר על כן, אחד השותפים החשובים והחיוניים ביותר של BJP, טרק בתחילת השבוע את הדלת. ניטיש קומאר, ראש הממשלה של המדינה השלישית בגודלה בהודו, ביהאר (104 מיליון בני אדם, ראוcensus2011.co.in), הודיע חד-משמעית שהוא לא יתמוך ב-BJP, אם מודי יתייצב בראשה. 8% מצירי הפרלמנט הפדרלי באים מביהאר. אפשר לנצח גם בלעדיהם, אבל BJP לא תוכל לנצח אם חלקים גדולים מדיי של הצפון יפנו נגדה.

סדר היום האמיתי של הודו הוא כלכלי. היא זקוקה לפיתוח מואץ, רק כדי להדביק את קצב הילודה המסחרר. היא זקוקה להשקעות עניפות בתשתית. התנגשות בין אמונות, או הרושם של התנגשות כזאת, תהיה הסחת דעת טראגית.

 הודו