אם תסרב לי

לפעמים אנחנו נכנסים לקיבעונות לא ברורים, ננעלים על מטרה, כאילו אין בלתה, מגייסים את כל הכוחות כדי להשיג אותה. אחר כך מגלים, שבעצם, אפשר לחשוב. זה מחזיר אותי לימים של חיפושי העבודה. אחרי שסיימתי את הלימודים, ידעתי שאני צריכה לעבוד כעורכת חדשות בעיתון יומי.

עם אנרגיות חזקות של בת 27, ניסיון בכתיבה וגם בעריכה, יצאתי לציד. נתקלתי במודעה שחיפשה מועמדים לעריכת חדשות, והתייצבתי אצל פסיכולוג תעסוקתי ידוע, איש חברת השמה, שהוצב מטעם עיתון גדול.

הוא התחיל ליידות בי סדרת שאלות, שנשארו תלויות באוויר. נכון, לא ידעתי לענות על כמה עניינים מקצועיים, שלמדתי אי פעם בתחילת התואר. כשאמרתי לו שלא קראתי עיתונים שבועיים כי נעדרתי מהארץ (זה היה טרום עידן האינטרנט), הוא הסתכל עליי כאילו הודיתי הרגע בהריגה. הוא לא התאמץ לראות מעבר לזה. התשובה השלילית נשלפה ממנו בטבעיות.

אחר כך אמרו לי שמחפשים מישהי לתפקיד תקשורתי בחברה נחשבת. חשבתי שהנה זה קורה. מצאתי את ג'וב החלומות שלי. כשנכנסתי למשרד המנהלת כבר התחלתי להתרגש. פחדתי שאני תכף עומדת לעשות בושות בבלק-אאוט מפואר. "אל תוותרי", פקדתי על עצמי, "תיכנסי לריכוז".

אז בהתחלה דיברתי בקול רועד מעט. אחר כך חזר הביטחון, עשתון אחר עשתון. המנהלת הזכירה לי שאני אמא לתינוקת קטנה, ותהתה איך אסתדר בפול טיים ג'וב. התקשרתי אליה אחר כך ואמרתי לה שאני ממש, אבל ממש, רוצה את התפקיד. היא נשמעה מרוצה. "שאלתי את עצמי", אמרה, "אם תהיי מספיק פושרית לדחוף דברים. והנה, מסתבר שאת יודעת לדחוף בטקט". וואללה, זה קורה, לקחתי נשימה ארוכה. התשובה הייתה נימוסית ואוהדת, אבל שלילית.

זה לא נתן לי מנוח. לא הצלחתי להיכנס לעיתונות יומית. מרבצי הדכדוך התלבלבו בי, למה, לעזאזל, לא פשוט לי? הלכתי לראשי הדסקים בעיתונים, לעורכי מוספים. וכלום לא קרה. הרגשתי כל כך מאוכזבת. זה שיגע אותי, איך אני לא מצליחה.

"אומץ, זה הכי חשוב", ייעצה לי חברה, כתבת שלי בעבר, שכבר התקדמה לעריכה בעצמה, משאירה אותי מאחור, "ולא לפחד לנדנד". לנדנד, אני? לא הסגנון שלי. בחיי שאני מעריכה אתכם, נודניקים תותחים, שלא מתרגשים מה'לא'. אצלי זה פחות עובד. באג בסיסטם. חיפושי העבודה שלי הלכו ממש רע. רע לתפארת.

לפעמים, כשמודדים דברים רק במבחן התוצאה, אנחנו עלולים להניח הנחות שגויות לגבי הדרך. גם אני מתמוגגת מסיפורי ההישגיות נוטפי ההשראה על האנשים הדבקים במטרה. אלה שאומרים להם 'לא' ושוב 'לא', והם חסיני אש, הולכים נכוחה, לא מרפים מיעדם, עד שנועצים בו שיניים.

אחלה סיפורים. מי כמוני יכולה להזדהות איתם. בדיוק הסיפור עליי. רק להיפך. אם יש דבר שמדכא אותי, זה להיות בסביבה של אנשים שאומרים לי 'לא'. זה לא מאתגר אותי, לא מגניב אותי, לא מעורר אותי, ולגמרי, תתפלאו, לא מגביר את המוטיבציה שלי.

למרות שבעיני אנשים מסוימים אני אדם שלא מניח לטרפו להישמט מידיו, אין טעות גדולה מזו. אם תגידו לי 'לא', אל תצפו שהאתגר שלי יהיה לכבוש אתכם. רוב הסיכויים הם שאפנה מכם הלאה.

כמות האנרגיה שלי היא לא בלתי מוגבלת. אני מעדיפה להשקיע אותה במקומות שעשויים להניב תשואה ביעילות. לא בעד לשפוך כסף טוב על כסף רע. מכירים את הקלישאה על זה שמעיפים אותו מהדלת ונכנס מהחלון? בדיוק אני, רק הפוך. כשאומרים לי 'לא', אני בעיקר מאבדת עניין. תגיד לי 'לא', זה אוטומטית יוריד לי ממך. אם סירבת - לא אתעקש להילחם עליך. לא הולכת עם הראש בקיר, לא נכנסת חזיתית.

מה אני עושה מול התנגדות? ברוב המקרים, מאגפת. לא שוכחת לאותת, ופונה לדרך אחרת, לייצר פתרון אלטרנטיבי. החיים הוכיחו לי שהטקטיקה הזו, באיזושהי דרך אירונית, סוג של צדק פואטי, תמיד תגמלה יותר.

בכל כך הרבה מקרים מצאתי את עצמי בדיעבד מאושרת מזה שאמרו לי 'לא'. שאילצו אותי לחשוב על פתרון אחר. יותר קריאטיבי, יותר מאומץ. איזה מזל שאת מה שרציתי מנעו ממני. התאמצתי, שברתי את הראש, לא באתי על סיפוקי עם הכיוון הראשון שעלה במוחי. והתוצאה היא שנבראה מחשבה אחרת, מתוחכמת, מגרה יותר. מהמקומות האלה אני מצליחה להביא פיצוח.

מטרת העל היא הרבה יותר מופשטת מאשר מסלול חד ערוצי. כשפתרון מסוים ניגף בפנינו, אפשר לממש אותו דרך ערוץ אחר. זה הרבה פעמים גם חסכוני באנרגיה, כי אתה שם את מה שיש לך במקום שבו שמחים בו. כל אותם מקרים, בהם קיבלתי את ה'וואו', היו כשהלכתי על פתרון לא קונבנציונלי, אחרי שהקונבנציונלי היה חסום בפניי.

טוב, במציאות בזמן אמת, זה הרבה פחות מהונדס מכפי שזה נשמע. כשאתם אומרים לי 'לא', אני בוערת מתסכול, טעם התבוסה החמצמץ מעקצץ בחכי, והאגו? כמו מיתר שפקע. לפעמים בא לי לרוקן עליכם מחסנית, אבל אחר כך אני יודעת: צריך להתאמץ יותר, בכיוון אחר. ברוב המקרים הסירוב הזה יחלץ ממני פתרון יותר שווה.

ומה קרה עם חיפושי העבודה? בסופו של דבר, אחרי הניסיונות העקרים להתקבל לתפקיד שרציתי, שיניתי את המטרה. החלטתי על טקטיקה של "ירידה" לצורך "עלייה". לוותר על תפקיד עורכת, ולהיות כתבת כלכלית, גם אם בעיתון קטן. ידעתי שהדרך היחידה היא להראות תוצאות. זו שפה שעובדת בדרך כלל, זו שפה שאני מכירה. עיתון קטן אכן קיבל אותי. נתתי שם עבודה, למדתי לעומק את התחום, השקעתי ביצירת קשרים ובניית אמון.

כמה עשרות סקופים מאוחר יותר, והנה שתי הצעות עבודה, מהעיתונים היומיים הגדולים, הגיעו יחד. בחרתי אחת מהן. לייצר חדשות התגלה כעיסוק הרבה יותר מעניין, ששנים סירבתי להרפות ממנו. להיות עורכת בחדשות? מזל שלא קיבלו אותי.

כשאני נזכרת בפסיכולוג ההוא שהחמיץ אותי, בא לי לקפוץ אליו עכשיו, ולצבוט לו בלחי. אנשים חשבו שיעשה עבורם את הסינון, אבל הוא לא ראה מעבר לבנאלי. לימים קיבלתי הצעה לתפקיד בכיר מאותו עיתון שהעסיק אותו. פחות חשוב שלא יכולתי להיענות לה, יותר חשוב שבהנהלה הבכירה שם כבר לא נזקקו לשירותיו של המתווך.

אז הגענו למנוחה? לא צריך להגזים. למצוא עבודה אולי לא הופך אותך מאושר יותר, אבל לבטח מקל עליך להתרכז באי הנחת הבסיסית שלך.

vered-r@globes.co.il