מציאות מדומה

מציצנות, או בהגדרה המילונית שלה: חדירה לרשות הפרט של הזולת, היא תכונה אנושית. לא בדיוק תכונה לנופף בה בגאווה ביום העצמאות, אבל היא שם, מוכרת עיתונים (את אלה שנשארו לפחות), ומתקתקת יופי של רייטינג ערוץ שתיימי. היא גם כנראה הסיבה שבגינה "המאהב" מאת הרולד פינטר, מחזה חד ועתיר ניואנסים בלתי לעיסים במונחים של תרבות פופולרית, מחזיק חיים בימתיים של משהו כמו עשרה חודשים (כן, זו ביקורת מאוחרת משהו), מאז עלה לראשונה על בימת הקפה-תיאטרון של הקאמרי.

הכוונה היא לחדירה, או לכל הפחות, לפוטנציאל החדירה לרשות הפרט של קרן מור ומנשה נוי, זוג נשוי במציאות ועכשיו גם במציאות המדומה - שניים מהשחקנים המוערכים בארץ, ולבטח גם שניים מהאהודים שבהם (חברות הפרסום לא ממנות פרזנטורים ללא מחקרי שוק), שמגלמים את הזוג הנשוי ריצ'רד ושרה, ומאפשרים לקהל שלהם הצצה אינטימית, כמעט בלתי אמצעית, למה שהוא כביכול חדר המיטות שלהם. אחרי הכול, זהו מחזה על זוגיות. על זוגיות בורגנית, יאפית. וגם מור ונוי הם בורגנים. הם אפילו שיחקו בסדרה תחת השם הזה.

אז איפה נגמרת קרן ומתחילה שרה? ואיפה מתחיל ריצ'רד ומסתיים מנשה? והאם גם בזוגיות של שני הנוצצים יש איזה צלע שלישית? מאהב חייתי כמו מקס? ואולי משחקי תפקידים פרברטיים?

אז זהו שכאן גם נגמרת פנטזיית הפפרצי, והיא נגמרת די מהר, בהצגה שביים שמעון לוי (שגם תרגם). היא נגמרת כי מור ונוי משדרים כל העת שאל למישהו בקהל לטעות לחשוב שהזוגיות שלהם מזכירה במשהו את זו של ריצ'רד ושרה. מה פתאום שהם יזדקקו למשחקי תפקידים כדי להחיות מיניות דועכת? מה פתאום שיהיה לה איזה מאהב להתענג עליו בשעות הצהריים, ולו איזו פילגש, גם אם סתם זונה, לפרוק עמה עול בתום יום עבודה? הם כאן בתפקיד, הם השחקנים, וכל השלכה היא על דעת המתבונן.

זו הסיבה שנקודת החולשה של הביצוע הזה היא במידה רבה גם הנקודה שמאפשרת אותו מלכתחילה: הציוות, וזאת משום המרחק האסטרונומי שהם תופסים מהדמויות שהם מגלמים. מרחק שמייצר תחושה עזה של חוסר אמינות ושל משחק-יתר, שאמנם נעשה במיומנות, ואין חולק על האיכויות של השניים למגנט במה (מור מרשימה תמיד בשליטה העצמית שלה - שריר לא יזוז אצלה כך במקרה; נוי הוא שחקן יצרי וכריזמטי בצורה יוצאת דופן). ובכל זאת, אם הם לא מאמינים לדמויות שלהם, למה שהקהל יאמין?

אם הם מגחיכים את תמונות המין ברצף פארודי של יללות אורגזמה מזויפות, או משתמשים במבטא ערבי דבילי באחת מתמונות המפתח של ההצגה, משל היינו במערכון של "החמישייה", אז מה פתאום שנתייחס ברצינות לדילמה המורכבת, שפינטר, חתן פרס נובל לספרות, עיצב ביד אמן. מחזה שבוחן את גבולות המונוגמיה, והאם זו בכלל אפשרית. ואם כן, אז באיזה ממד ומתי בגידה נחשבת לבגידה? כשהיא מקבלת ביטוי פיזי או אולי הרבה מעבר לכך, כשהיא מתרחשת אי שם בזרם התודעה, במשחקי תפקידים מדומיינים?

יכול להיות שאי אפשר היה אחרת, ושבעצם ההחלטה לצוות את מור ונוי לגלם זוג נשוי, ההצגה נידונה להבטיח, גם אם בעל כורחה, משהו שהיא לא מסוגלת לקיים. והרי אין מאכזבת מהבטחה שלא מתקיימת. אבל האמת שכלל לא בטוח, ונדמה לי שאם השניים לא היו נחושים כל כך להגדיר את גבולות הגזרה האישיים שלהם בתוך המרחב הזה, ובוחרים להתהלך קצת יותר בשטח אפור שבגינו הקהל הגיע להציץ, אפשר שההצגה הזו הייתה זוכה להרבה יותר מקום לדמיון, וגם לפנטזיה. לרבות זו האסורה. המאהב, אחרי הכול.

"המאהב" מאת הרולד פינטר, תרגום ובימוי: שמעון לוי, הקאמרי