אז מיאמי, סגרנו?

1. מיאמי הגיעה לשיא מוקדם מדי?

זו בעצם השאלה היחידה לגבי מיאמי, שפייבוריטית לזכות באליפות שנייה ברציפות ביחס של 1 ל-1.67. השאלה הזו כמובן עולה בקונטקסט של רצף הניצחונות המטורף (27) של ההיט, שהתחיל ב-1 בפברואר ונגמר ב-27 במארס, והיא שאלה לא פחות מנטלית ממקצועית. כי הרצף של מיאמי היה הסיפור הכי גדול בספורט האמריקאי בין הסופרבול ה-47 לטורניר המכללות בכדורסל.

להיות הסיפור הכי גדול בספורט האמריקאי במשך חודשיים זה אף פעם לא דבר בריא, אבל במקרה של מיאמי אין שום סיבה להאמין שנעשה נזק. ההיט - שהיו סנסציה תקשורתית שלילית ב-2010/11, העונה הראשונה של לברון ג'יימס בקבוצה - עשו הפעם הכל נכון: לא נתנו לרצף להפוך לישות בחדר ההלבשה (ספולסטרה, המאמן של מיאמי, דיבר עליו עם השחקנים בפעם הראשונה רק אחרי ההפסד לבולס ב-27 במארס), ובעיקר נהנו מהרגשה שמעט מאוד קבוצות בהיסטוריה נהנו ממנה. "זה לא הרגיש כאילו שאנחנו ברצף מדהים", אמר דוויין ווייד, "זה הרגיש כאילו שאנחנו משחקים כדורסל ממש טוב".

ההיט המשיכו לשחק כדורסל טוב גם אחרי שהרצף נגמר וסיימו את העונה עם שמונה ניצחונות רצופים, ארבעה מהם בלי ג'יימס שקיבל מנוחה חשובה (והלילה עלו בקלות ל-0-1 בסדרה מול מילווקי). "הם פשוט יוצאים מן הכלל", אמר לארי דרו, מאמן אטלנטה הוקס, "הם באמת, ואני מדגיש באמת, מניעים את הכדור. הוא פשוט שורק מסביב לקשת השלוש. אתה אולי מסוגל להגן נגד המהלך המקורי, אבל אז הכדור ייגע בשתיים או שלוש ידיים אחרות לפני שהם לוקחים זריקה. אתה יכול לראות שהם לגמרי בהרמוניה זה עם זה".

את ההרמוניה בין שחקני מיאמי אפשר לראות במדד הקלאץ', שבודק את התפוקה של שחקנים במשחקים שבהם ההפרש הוא חמש נקודות ומטה עם חמש דקות ומטה על השעון. ג'יימס מוביל את ה-NBA במדד הקלאץ', במקום השני השלישי נמצאים השותפים לשלישייה הגדולה (ווייד וכריס בוש), ואת החמישייה הראשונה סוגרים שני שחקני ספסל של מיאמי (ריי אלן ושיין באטיה). כלומר, אל תהמרו נגד מיאמי.

2. מה כרמלו צריך לעשות כדי שהניקס יגיעו רחוק?

לכאורה התשובה המתבקשת היא מה שאנתוני, מלך הסלים של ה-NBA העונה עם 28.7 נקודות למשחק, עושה הכי טוב: לשים כמה שיותר נקודות על הלוח. אבל אם מקשיבים למיליונר בוב וולגאריס, "המהמר הכי טוב בעולם על משחקי NBA" לפי המגזין של ESPN, מתחילים לחשוב קצת אחרת.

וולגאריס, בן 37, לשעבר שחקן פוקר מקצועני שעשה יותר ממיליון דולר בטורנירים, מהמר על סמך מאגר מידע סטטיסטי שהוא פיתח. הצוות שהוא מעסיק, חמישה אנשים, משתמש בנתונים מ-12 העונות האחרונות ב-NBA כדי לקבוע את הערך של כל שחקן בליגה. במודל של וולגאריס, שחקן NBA ממוצע מקבל את הערך 0 ב-48 דקות, והשחקנים הכי טובים מקבלים בין 6-9 נקודות. "העונה", הוא אמר, "רוב הזמן אנתוני קיבל אצלנו 0".

לפי וולגאריס, "המספרים של אנתוני בהתקפה השתפרו ככל שהשנה התקדמה (אתמול, א', הוא הפציץ 36 נקודות בניצחון של הניקס על בוסטון שהעלה אותם ל-0-1 בסדרה). הוא עלה מממוצע למעל הממוצע די מהר, שזו פונקציה של איך שהם משתמשים בו. מה שלא השתנה זה שהוא היה בקונסיסטנטיות שחקן הגנה גרוע". העניין הוא שאנתוני מסוגל גם להיות שחקן הגנה לא גרוע. "ב-2009", אמר וולגאריס, "כשדנבר הגיעה לגמר המערב (הפסידה 2-4 ללוס אנג'לס לייקרס), הוא היה הרבה יותר טוב לפי המספרים שלנו. הוא היה שחקן הגנה מעורר אימה בקריירה שלו, השיא השלילי שלו היה 4- ב-48 דקות. אבל ב-2009 הוא היה שחקן הגנה נייטרלי. הוא לא פגע בך או עזר לך". שזה בדיוק מה שהניקס צריכים לקוות שאנתוני יעשה השנה.

3. אז אולי ללייקרס בכל זאת יהיה משהו להגיד בפלייאוף?

הלייקרס הבטיחו את המקום בפלייאוף רק ברגע האחרון, וקובי גמר את העונה, אבל בכל זאת אפשר להבין את האופטימיות הזהירה שמתגבשת סביבם. הלייקרס, אומרים האופטימיסטים, ניצחו ב-28 מ-40 המשחקים האחרונים שלהם, בשמונה מ-10 המשחקים האחרונים, ואת חמשת האחרונים ברציפות; באותו זמן סן אנטוניו, היריבה בסיבוב הראשון, הפסידה בשבעה מ-10 המשחקים האחרונים שלה, ואפילו יותר חשוב, בששת המשחקים האחרונים שלה נגד קבוצות פלייאוף במערב, כולל נגד הלייקרס לפני שבוע.

ובעיקר, ללייקרס עדיין יש שני סופרסטארים, דווייט הווארד ופאו גאסול, שהם שניים מ-10 השחקנים הכי טובים בעולם בשיאם. ואם סטיב נאש יחזור מהפציעה בירך ויתחיל את הסדרה נגד סן אנטוניו כמו שכולם מצפים, יהיה ללייקרס גם מישהו שיודע לנצל את היתרונות העצומים שלהם.

הבעיה היא שכל התיאוריה הזאת בנויה על הדחיפות שהלייקרס הפגינו בסוף העונה, שנבעה יותר מהכל מהידיעה שלהם שאסור, פשוט אסור, לקבוצה של 100 מיליון דולר במשכורות עם ארבעה שחקני היכל תהילה בסגל להחמיץ את הפלייאוף. והדחיפות הזאת לא יכולה להיות תחליף לבראיינט - שהוא הסיבה היחידה שהלייקרס בכלל היו בעמדה לעלות לפלייאוף.

או כמו שאמר קווין מקהייל, מאמן יוסטון, אחרי ההפסד ללייקרס במשחק האחרון בעונה הרגילה, "כשהוא לא משחק, תמיד יש לכולם אותה בהילות - הכדור נע קצת יותר ודברים כאלה, וכל זה מרגיש טוב לתקופה - אבל בסופו של דבר, אתה לא יכול לפצות על מה שקובי עושה. הכל חוזר למציאות". המציאות של הלייקרס התחילה לפנות בוקר, עם הפסד 79-91 במשחק הראשון בסן אנטוניו.