איש אינו מידאס

הודעת בנק לאומי על ביטול ההסדר למחיקת חוב עם חברת גנדן, עשויה להיות יריית הפתיחה להליך מואץ של קריסת קבוצת IDB. לא בגלל שזה ההליך הכלכלי העדיף לנושים, ולא בגלל שזו הדרך לפתור את משבר הנזילות ב-IDB, אלא משום שאלו הם "רחשי הציבור" בפייסבוק. הסיבות לרחשי הציבור לא נולדו בחלל ריק. "האליטה הכלכלית", ונוחי דנקנר בתוכה, קנו ביושר את האיבה כלפיה. החיבוק החם הקורה בין טייקונים, בנקאים ופוליטיקאים, יחסי ההון-שלטון, מתגלים היום לדנקנר כחרב-פיפיות.

נראה, כי הציבור שיצא חוצץ נגד ההסדר של בנק לאומי, לא יודע באמת אם ההסדר הוא הדבר הנכון לבנק לאומי (כפי שהמנכ"לית רקפת רוסק-עמינח, והיו"ר טענו יום אחד לפני ביטולו), או שמא יש בהסדר משום מתן עדיפות בלתי ראויה לדנקנר בשל קרבתו לקברניטי הבנק. תמונות החברותא של דנקנר עם רוסק-עמינח שפורסמו בתקשורת, לא הוסיפו תחושת נוחות להסדר שבמסגרתו נועדו להימחק מחובה של חברת גנדן 150 מיליון שקל. התגובה ההיסטרית-משהו של דירקטוריון בנק לאומי וההחלטה לבטל את ההסדר שנרקם, מוסיפות אף הן לתחושת חוסר הענייניות.

היום עדיין לא ברור לגמרי למה אושר ההסדר ולמה בסופו של יום בוטל. נראה כי הבעיה בהסדר בין בנק לאומי לדנקנר לא הייתה טיבו הכלכלי, אלא של שקיפות ונראות. אם אתמול רקפת התחבקה עם נוחי באירועים חברתיים ומשפחתיים, כמעט כל הסדר שאליו תגיע איתו לאחר מכן, יתקבל בציבור כנגוע בחוסר הגינות ונאמנות ובחוסר שקיפות. גם מנהלי הבנקים הנוספים, לרבות ציון קינן (הפועלים) ואלי יונס (מזרחי-טפחות), שנעלמו לנו מתחת לרדאר, מצויים באותו ניגוד-עניינים.

בחינת הדברים לגופו של עניין מעלה כי IDB קרובה לחדלות-פירעון, וככל שאתה נושה בחברה שהיא גבוהה יותר בפירמידה (כמו לאומי), מצבך גרוע יותר. בנסיבות אלו, ללאומי, כמו גם בפני שאר הנושים, יש רק שתי אלטרנטיבות, רעה ורעה-יותר. האחת, לשלוח את הקבוצה ל"פירוק"; והשנייה, לפעול להשגת "הסדר חוב". "פירוק" משמעותו מימוש נכסי הקבוצה, חלוקת התמורה בין הנושים לפי סדרי קדימותם, וחיסול הקבוצה.

מחיקה וירטואלית

האפשרות השנייה היא לקדם הסדר חוב. כלומר, ארגון-מחדש של מבנה החוב של הקבוצה הכולל הפחתה של החוב והארכה של תנאי התשלום, דבר שיאפשר לקבוצה לשפר את נזילותה, ולהמשיך בפעילותה הסדירה כ"עסק חי". מבחינה כלכלית, כאשר אין תקווה לשיפור במצבה הכלכלי של הקבוצה, נכון יותר לבחור בחלופת הפירוק. אך בהליך של "הסדר חוב" הנזק לצדדים (עובדים, נושים, לקוחות בנקים, מחזיקי אג"ח) הוא לרוב נמוך מזה שבחלופת הפירוק, ולכן משמש כאלטרנטיבה עדיפה. במקום לחלק לנושים את תמורת הנכסים עצמם, כפי שנעשה בפירוק, הנושים מקבלים זכויות חדשות כלפי הקבוצה, חלף הזכויות שהיו להם ערב ההסדר.

בעניין IDB, מה שהניע את מנכ"לית לאומי להגיע להסדר הוא הערכה, כי במקרה של פירוק, הבנק לא יקבל דבר כמעט; ואילו במקרה של הסדר, הוא צפוי לקבל חלק מסוים מהחוב. כך ש"המחיקה" שעליה געש הציבור היא וירטואלית, כי מדובר בסכומים שממילא לא ישולמו.

הלחץ הציבורי שהוביל לביטול ההסדר של דנקנר עם בנק לאומי, עלול להוביל לכך שגם שאר הבנקים ומחזיקי האג"ח יירתעו מעתה משקילת הסדר חוב מתאים ונכון. התוצאה תהיה, שהנושים ייפגעו פעמיים: פעם אחת על הטעות שנעשתה בעת מתן האשראי, ופעם שנייה בכך שייבחר הליך גבייה פופוליסטי, שיצטייר טוב יותר בעיני הציבור, אולם יניב תמורה פחותה.

בחיים העסקיים לא כל ההשקעות מצליחות, וחלקן הופכות לכושלות. גם דנקנר טעה בחלק מהשקעותיו, וגם בנק לאומי ומחזיקי האג"ח טעו בחלק מהמקומות שבהם נתנו הלוואות ואשראי. איש מהם אינו מידאס. סיכון וטעות עסקיים אינם חטא או בושה, אלא חלק מהעולם העסקי, ולעתים נגזר מכך הצורך לגבש הסדר חוב, שיאפשר לחברה להתגבר על המשבר.

לכן, אין גם טעם בקריאות כוחניות להגשת תביעות אישיות, להרמת מסך, ולטרוף את נכסיו האישיים של בעל השליטה. נראה כי חוץ מנקמנות ומשמחה לאיד, אין בכך תרומה לגיבוש הסדר חוב ענייני ויעיל, שיקטין את הנזק לנושים ולציבור. הקצנה ועימות חזיתי לשמם יסתיימו בדרך-כלל בהפסדם של כל הצדדים.

* הכותב הוא מומחה לשיקום חברות, הקפאות הליכים ולהסדרי חוב. שותף במשרד עוה"ד גולדבלט-גינדס-יריב