נוחי צריך ללכת, בתהליך רזה

1. יועצי התקשורת של הבנקאים עבדו קשה מאוד בסוף השבוע האחרון. תוצאות העבודה הקשה ניכרו היטב בכמה משפטי קסם שהופרחו לאוויר כדי לרצות את דעת הקהל הציבורית: "הבנק יפעל למיצוי כל האפשרויות העומדות לרשותו לגביית החוב", "הבנק יפעל בנחישות להחזרת חובותיו" ו"בנק לאומי קיבל החלטה אמיצה, ערכית ולא פשוטה במרחב הציבורי". או.קיי, הבנו את "הרוח החדשה" ואת "העידן החדש" שבו כולם אמיצים, כולם נחושים, כולם יפעלו בקשת של דרכים כדי לגבות את חובותיהם של פושטי הרגל.

יש אמרה יפה בערבית, "אילי פאת, מאת" ("מה שהלך כבר מת"), וזה בדיוק מה שיקרה לרוב חובותיו של דנקנר בחברות הפרטיות, לפחות נכון להיום. רקפת רוסק-עמינח, ציון קינן, אלי יונס וראובן שפיגל יכולים לעשות שמיניות באוויר, להפגין אקרובטיקה מילולית, לנופף באגרופיהם מול דנקנר, אבל באין ביטחונות מספקים, באין ערבויות אישיות מספיקות, באין מספיק נכסים איכותיים, הם יכולים רק להעיף מילים.

גם אם יחליטו לפעול בשיא הנחישות ובכל מחיר, וינסו להרים את המסך בין החברה בע"מ לדנקנר הפרטי בעילות המשפטיות הרלוונטיות, ספק אם ימצאו בנכסיו האישיים אוצר חבוי של מיליארדים. החיטוט בעבר חשוב כדי להפיק לקחים (עד ההילולה הבאה), כדי להבין איך ניתנו ההלוואות, למה ניתנו, על בסיס אילו קשרים ניתנו ובאיזו איכות ניתנו, אבל הכסף שהלך כבר מת, אלא אם כן יופיע המשיח מארגנטינה ונכסי אי.די.בי יכפילו וישלשו את ערכם בקרוב. הכסף הלך והוא נקבר, הופרש כבר בדוחות והוכר כהפסד. הבנקים יכולים רק לפעול למיצוי כל האפשרויות העומדות לרשותם לגביית חלקם בנכסים שנותרו.

לא צריך גם להתפעם מכותרות העיתונים המבשרות על עידן חדש, כללי משחק חדשים, היסטוריה בשוק הבנקאות וכדומה. אנחנו זוכרים היטב את הקולות האלה שנשמעו במקרה של תנובה. מה קרה להם בפרספקטיבה של זמן? הזיכרון של הציבור קצר, ואחרי הזעם וההתנפלות על תנובה, והדרישה להעיף את ההנהלה ולרסק את החברה, תנובה נותרה על מקומה, חזקה מתמיד, עם אותם נתחי שוק, עם אותו תמחור ועם אותו קהל לקוחות ששב לקנות את מוצריה לאחר שהוציא עליה קיטור.

המהפכה האמיתית בבנקאות לא תבוא מהוצאת קיטור ומכותרות שמחזיקות יום-יומיים או שבוע-שבועיים, אלא מדברים הרבה יותר מורכבים, שלציבור קשה להתחבר אליהם. כתבנו לא פעם שהפעילות הבנקאית הקלאסית, הסוחטת מיליארדים מהציבור, היא בעצם תיווך בכסף: הבנק לוקח כסף מפלוני אלמוני (בדרך כללי ממשקי בית, באמצעות פיקדונות) ונותן אותו לאלמוני (בדרך כלל הלוואות לסקטור העסקי וגם למשקי הבית - אוברדרפט והלוואות אחרות).

על פיקדונות הבנק הרי משלם ריבית נמוכה יחסית ועל הלוואות הוא גובה ריביות גבוהות יחסית - מריבית הלוואות סטנדרטית, דרך ריבית בגין משיכות יתר ועד ריבית על חריגה ממסגרת האשראי. ההפרש הוא אותו מרווח פיננסי, הדובדבן שבקצפת רווחי הבנקים. והמרווח הזה, הדובדבן הזה, מגיע עד קרוב ל-5% במגזר הקמעונאי (משקי בית), לעומת עד כ-2% בלבד במגזר העסקי (הכולל בנקאות עסקית ומסחרית), פחות ממחצית המרווח במשקי הבית.

נחזור על זה שוב ושוב: זה העיוות הגדול במערכת הבנקאית, ולא הקשקושים האחרים. במסגרת העיוות הזה משקי הבית, המתאפיינים באשראי מפוזר על פני מיליוני לווים ובאשראי בסיכון נמוך מאוד המגובה בבטוחות קלות לעיקול ולמימוש, משלמים ריביות של עושק. זאת בעוד במגזר העסקי, המתאפיין באשראי מסוכן מאוד, בעל ריכוזיות גבוהה, ועם בטוחות שלא תמיד עשויות מבטון ולעתים קשות למימוש, משלמים ריביות נמוכות להפליא. השורה התחתונה היא שמשקי הבית חסרי הכוח ויכולת המיקוח מקבלים את הריביות הנמוכות ביותר בפיקדונות ומשלמים את הריביות הגבוהות ביותר על אוברדרפט או על הלוואות אחרות. עודף הגבייה הזה, וכתבנו זאת לא פעם, מתבטא בסכומים אדירים המגיעים לכ-4 מיליארד שקל הנסחטים מדי שנה ממשקי הבית.

הטיפול ה"נחוש" בהלוואות של ה"גדולים" והחזקים הוא אכן חשוב, אבל חשוב יותר לטפל במרווח המנופח של ה"קטנים". זה דבר שסטנלי פישר, שאוטוטו אומר לנו שלום, לא טיפל וגם לא רוצה לטפל בו. זה נוח לו, נוח ל"יציבות" של הבנקים, שאותה הוא מקדש.

2. הצביעות, הו הצביעות, כמה היא יכולה להיות בוטה ומרגיזה כשמדובר באנשי תקשורת. בעשור הקודם מחק בנק לאומי לפחות כ-150 מיליון שקל מהאשראי שניתן לערוץ 10 הכושל (וייתכן, ואנחנו אומרים זאת בזהירות המתבקשת, שזה לא כלי התקשורת היחיד, מלבד "מעריב", שעבר תספורת חוב). זה עבר פחות או יותר בשקט. עשרות מלהגים ופרשנים שקפצו בשבוע האחרון על כל מיקרופון פנוי נדמו אז, החרישו, הדחיקו. בקיצור, שמו מחסום לפיהם.

יש אמנם הבדל בין המקרים של דנקנר וערוץ 10, אבל העיקרון די זהה. כשמוחקים חוב לערוץ 10 זה בשם הדמוקרטיה, בשם הפלורליזם התקשורתי. כשמוחקים חוב לדנקנר, זה בשם הקשרים, המקורביזם. יש לנו חדשות בשבילכם: שניהם גרועים באותה מידה, וגרועה מכול היא הצביעות של הפרשנים, של יושבי האולפנים, במיוחד בערוץ 10, שאנשיהם, חמורי סבר ולהוטי רוח קרב, מקשקשים בלי סוף על פרשת דנקנר.

3. תסמכו על חוקי הכלכלה הבלתי כתובים: כשיש מישהו שמנסה לנהוג באופן ערכי (נניח, בנק לאומי בפרשה האחרונה), יש כאלו שכבר מתכננים לפעול באופן מאוד לא ערכי באותה פרשה. בכמה משרדי עורכי דין וראיית חשבון נכנסו לאקסטזה בסוף השבוע. להקת הנשרים הזאת הריחה דם, הריחה כסף גדול, הריחה תהליכי פירוק ארוכים עם שכר טרחה שמן.

פירוק אי.די.בי הוא פרנסה אדירה ללהקה הזאת - נכסים וחובות בהיקף של מיליארדים יכולים להסתכם בשכר טרחה של עשרות ומאות מיליונים בסך הכול. אסור לתת לזה לקרות. דנקנר חייב ללכת, אבל אסור שחבורת הנשרים הזאת תשתלט על העסק ואסור שבית המשפט, שרגיל לאשר סכומים מההפרטה למפרקים ולכונסי הנכסים, ייתן לזה יד. מה שנדרש הוא תהליך פירוק מהיר, נקי ורזה בכסף. ומוטב גם שכל הנושים יפסיקו לצחצח חרבות זה מול זה ולפרנס את עורכי הדין שלהם. בנק לאומי נגד המוסדיים ולהיפך, בנק הפועלים נגד ג'רמי בלאנק ולהיפך, בנק זה או אחר נגד משנהו... כולם-כולם יגידו שהם רוצים את טובת הציבור, כמובן, אבל יותר מכול הם רוצים עמלות שמנות.

4. הוועדה שהקימו בחופזה פישר ולפיד לבדיקת "הסדרי החוב במשק" חייבת לרדת לשורש הבעיה בשוק ההון - קרי ועדת בכר - אחרת היא תהפוך לעוד ועדה שמתנחמדת לקליקה שיושבת באוצר ובבנק ישראל. הגיעה העת שהוועדה תסלק מהשולחן את כל האמירות המביכות על כך שהוועדה "הצילה את המערכת הבנקאית והפיננסית מהקריסה" ותגלה לציבור את האמת הכואבת - ועדת בכר הייתה הגורם המשמעותי בניפוח שוק האג"ח הקונצרני ליותר מ-300 מיליארד שקל בתוך שנים בודדות; היא זו שהגבירה את הריכוזיות בשוק ההון (מי אפשר לכלל ביטוח של נוחי דנקנר ולהפניקס של יצחק תשובה להתחזק?); היא זו שהפכה את שוק ההון לשקשוקה של ניגודי עניינים בין לווים ומלווים והכפילה את דמי הניהול בחיסכון ארוך הטווח לצרכנים. התופעות השליליות הללו, שתוארו שוב ושוב, לצד התוצאות העגומות שלהן, מחייבות את פישר (הוא מכיר את התוצאות הללו היטב: הן נכתבו, למעשה, בדוח בנק ישראל בניסוח עדין) ואת לפיד להציב בוועדה אנשים חסרי פניות ואינטרסים, במקום חברים מהקליקה הסגורה של האוצר ובנק ישראל ואנשי התקשורת הנאמנים להם, שיגנו על חבריהם שהובילו להסדרי החוב העצומים בשוק ההון.

רגולציה הייתה ותהיה תמיד בכל עולם העסקים, יש לה הסמכות להנהיג רפורמות ועוד רפורמות, רובן בדרך כלל מתוך כוונה טובה, אבל הגיעה העת לדרוש מרגולטורים שיצרו מגרש משחקים פרוע בשוק ההון גם אחריות. אי אפשר להרביץ בנו כל העת מוסר ולעולם לא לקבל אחריות.

5. כמה הערות והצעות שקיבלנו מקוראים על הטור האחרון בנושא דנקנר:

- הרמת מסך בין דנקנר לבין החברות הפרטיות שלו אפשרית, לפחות משפטית, לפי סעיף 6 לחוק החברות, לא רק במקרה של מעילות וכדומה אלא גם במקרה שנעשה שימוש לרעה באישיות המשפטית של התאגיד, "באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולת לפרוע את חובותיה".

ייתכן, ושוב, אנחנו אומרים זאת בזהירות המשפטית המתבקשת, שמשיכת הדיבידנדים האגרסיבית של דנקנר וכרית ההון הדקיקה שהוא השאיר בשורה של חברות לאורך הפירמידה נופלת להגדרה המשפטית הזאת.

- לקבוע בחוק שבעל שליטה שחובו עבר תספורת לא יוכל לגייס בשוק ההון לתקופה ארוכה.

- הטלת מס דיבידנד מסוים על דיבידנד בין חברות הייתה פותרת שתי בעיות (כיום העברה כזאת פטורה ממס): היא הייתה מייתרת את הצורך בהעלאת מס חברות ומקשה על החזקת חברות באמצעות פירמידות וחליבתן באמצעות דיבידנדים.

- והיה אם הגיעו להסדר חוב, יש להתנות אותו בהתחייבות הלווה להשלים את החוב אם מצבו ישתפר בעתיד.