כלי חובה בבורסה: כך תעקבו אחר השקעות המוסדיים

הנה שאלה פשוטה למדי: מיהם בעלי העניין באסם או בשטראוס עלית ? את התשובה תמצאו באתר המאיה או בתקנה מספר 24 בדוח התקופתי של החברות. ועכשיו שאלה אחרת: מיהם בעלי המניות באותן חברות? רגע, לפני שתגידו "זו אותה שאלה", חישבו שוב. מיהם בעלי המניות, לא בעלי העניין.

בעל עניין, למי ששכח, הוא בעל מניות שמחזיק מעל 5% מהון מניות של חברה ציבורית, ולפי חוק ני"ע הוא חייב לדווח על היותו בעל עניין ברגע שהוא הופך לכזה. לעומת זאת, כל מי שמחזיק מתחת ל-5%, יכול להמשיך להישאר אלמוני, על אחת כמה וכמה כשמדובר במשקיע מוסדי או במשקיע פרטי שאינו מכהן כדירקטור או כנושא משרה בכירה באותה חברה.

אלמוניות זו אולי משרתת את אותו משקיע קטן, אך ודאי שהיא אינה משרתת את אותה חברה ציבורית, ובעקיפין - לא את כלל בעלי המניות בה. הכיצד? ובכן, חברה ציבורית צריכה להציף ערך לבעלי המניות בה, ובדרך כלל היא עושה זאת על ידי שיפור ביצועיה (הבסיס להצפת ערך), ועל ידי בניית מערכת יחסים עם הגופים המוסדיים בשוק ההון, דהיינו פגישות תקופתיות עם אותם משקיעים מוסדיים שמטרתן לשווק את החברה לשוק ההון.

ברוב המקרים, הבחירה של החברה במשקיע המוסדי שייפגש איתה מתבססת על המוניטין שלו, גודלו, ולא פחות חשוב - על היותו בעל עניין בחברה. יתר בעלי המניות, אלו שאינם בעלי עניין, לא זוכים להיפגש עם החברה, וזאת מסיבה די פשוטה: החברה לא יודעת עליהם.

כן, עד כמה שיישמע מוזר, לחברות הציבוריות בארץ אין את היכולת לדעת מיהם כל בעלי המניות שלהן, ולא רק בעלי העניין בהן, וכך למעשה "נשללת" מהן האפשרות להציף ערך נוסף. כאן בדיוק נכנס לתמונה כלי חדש בשוק ההון הישראלי, "The Investor" שמו, אשר מנסה לייצר מיני-מהפכה במידת השקיפות של המשקיעים המוסדיים בארץ, ולאפשר לכל חברה ציבורית - ולא משנה גודלה - לדעת בדיוק מי הם בעלי המניות בה. באופן דומה, The Investor מאפשר לכל חברה לדעת מיהם בעלי האג"ח בה - כלי מהותי בתקופה סוערת זו של הסדרי חוב של אג"ח קונצרניות.

מייצרים לחברה קלף מיקוח

"תותחן בצבא יודע שכשיש לו מטרה שבה הוא צריך לפגוע, שימוש בארטילריה - שהיא נשק סטטיסטי - יביא לפגיעה בעיקר במטרות שמסביב אך לא במטרה שנבחרה. בעגה הצבאית, זהו לא חימוש מדויק, והחברות הציבוריות - בבואן להציף ערך - זקוקות לחימוש מדויק. הן צריכות לדעת בדיוק לאיזה משקיע מוסדי לפנות. אנחנו החימוש המדויק הזה", אומר עידו אלון (37), מנכ"ל ומייסד The Investor. אלון היה בעברו כתב כלכלי ב"הארץ כלכלה" ובדה מרקר וכן שימש כיועץ אסטרטגי. את The Investor הקים לפני כשנתיים.

אז מהו The Investor? ובכן, מדובר בממשק אינטרנטי בתשלום (www.theinvestor.co.il), שמותאם לצורכי כל חברה ציבורית בנפרד, לפי הגדרותיה שלה. "לא רק שאנחנו מאפשרים לחברה לדעת בדיוק מיהם בעלי המניות בה, ולעקוב אחר תנועות המכירה והקנייה שלהם, המערכת מייצרת לכל חברה ניתוח ענפי (Peers Analysis, ט' צ'), שזה אומר תמונת מצב של החזקות ותנועות הגופים המוסדיים בחברות דומות לה, דהיינו חברות מתחרות".

לדברי אלון, הניתוח הזה, שהוא לב המערכת, מאפשר לכל חברה לדעת מול מי היא מתמודדת בתחרות על לבו של המשקיע המוסדי. "הניתוח הענפי הוא כלי חשוב מאוד", אומר אלון. "הוא למעשה מייצר לחברה הציבורית קלף מיקוח מול המשקיע המוסדי, וזה מהותי בתעשיות כמו הביומד, שבהן - לפחות מבחינת המשקיע המוסדי - אין הרבה הבדל בין חברה אחת לשנייה, כי מרכיב הסיכון של רובן הוא דומה".

נתוני המערכת, לפי אלון, מתעדכנים מדי 8-12 שבועות, אך למרות זאת המידע שהיא מספקת, מסייע לחברה לעקוב אחרי פעולות מכירה של משקיע מוסדי (ואולי אף לעצור אותן, אם הן נעשות בשלבים), ואחרי פעולות קנייה (ואולי אף להגדיל אותן).

אל תזלזלו במוסדיים אלמוניים

אלון מעיד, כי תוך כדי העבודה על בניית The Investor, הוא גילה קבוצה גדולה של משקיעים מוסדיים, אלמוניים למדי, שמנהלים נכסים בשווי של מאות מיליוני שקלים ואפילו מיליארדי שקלים. "בשוק ההון הישראלי יש בערך 25 גופים מוסדיים מובילים, אך מלבדם יש עשרות רבות של גופים מוסדיים שלא צריך לזלזל בהם. לדוגמה, קופות מפעליות, כמו אלו של עובדי בנק דיסקונט, או של המורים והגננות או אפילו של טכנאים והנדסאים.

"אלו גופים שמנהלים הרבה מאוד כסף, וזה כסף שלא ממש יודע על קיומן של רוב החברות הציבוריות, בעיקר אלו שמחוץ למדד ת"א 100. המערכת שלנו חושפת אותם, וכך מסייעת להצפת הערך של כל חברה ציבורית", אומר אלון, אך מסרב להסגיר כיצד בנתה The Investor את מאגר המידע הענק שלה.

"אחד המוסדיים, שהצגנו בפניו את המערכת, טען שאנחנו 'המרגל של סמנכ"ל הכספים אחרי המשקיע המוסדי'", אומר אלון. "שקיפות היא שם המשחק", הוא מסכם.