האחים המרטשים

ההיה אי-פעם אקט יותר סתמי של טרור מהתקפת הדמים על מירוץ המרתון בבוסטון? כאשר מתאבדי אל-קאעידה טסו אל תוך המגדלים התאומים, או אל הפנטגון, הם ניסו לפגוע בסמלים לאומיים רבי-כוח. והם פגעו. הם הוציאו את אמריקה מדעתה, גרמו נזק פיננסי עצום, זרעו את זרעי המלחמות באפגניסטן ובעיראק, הרעילו לנצח את יחסי המערב עם האסלאם, וכמובן הרגו המונים.

אבל פצצות בקו הסיום של מירוץ מרתון? ילד בן 6 וסטודנטית סינית? על מה חשבו האחים הצ'צ'ניים לבית צרנאייב?

בתחילת השבוע, העיתונות האמריקאית רחשה ניחושים על מניעיהם. הבכור השאיר טביעות אצבעות דיגיטליות על יוטיוב. הוא התחיל במוזיקה לאומנית צ'צ'נית, ועד מהרה העתיק את התעניינותו לדרשותיו שוחרות-האלימות של מטיף מוסלמי אחד מאוסטרליה. הוא התחיל לאסוף קלישאות, הרווחות בשפע בספרות האסלאמיסטית, כמו למשל שהתנ"ך הוא "גרסה זולה" של הקוראן. הוא חזר עליה באוזני שכן.

מדינת אופרטה טראגית-קומית

אין הרבה צ'צ'נים בעולם, אולי מיליון וחצי (ניחוש חצי-מלומד). רובם הגדול מתגוררים ברוסיה, בעיקר במולדתם ההיסטורית בקווקאז, אבל גם במרכזים עירוניים גדולים. מספר לא מבוטל מתגורר במרכז-אסיה, שאליה גורשו כל הצ'צ'נים ב-1944 (יחד עם עוד שלוש אומות מוסלמיות מצפון הקווקז). יש צ'צ'נים בטורקיה, בסוריה, בעיראק ובירדן.

הצ'צ'נים מורגלים בחדשות רעות. הם שומעים אותן זה מאתיים שנה ויותר. בכל תולדות ההתפשטות הרוסית, מאז המאה ה-15, לא היו מרדנים גדולים מהם. מרדנותם הייתה הירואית, אבל רק לעתים רחוקות הייתה רציונלית. הרבה נתינים שלא-מרצון נאבקו בכיבוש הרוסי, ושילמו מחיר כבד. אבל רק הצ'צ'נים (ובמידת מה הפולנים) חזרו והתקוממו, וחזרו ונפלו על חרבם.

באמצע שנות התשעים נסעתי ברחבי הקווקז, כדי לכתוב ספר (על התעוררות העמים הקטנים בעקבות נפילת ברית המועצות). הצ'צ'נים עמדו בראש סדר היום. הייתה להם רפובליקה "אוטונומית" בתוך רוסיה, אבל מעמדה היה נחות מזה של "רפובליקות הברית". אלה האחרונות הורשו לפרוש. הצ'צ'נים נכלאו בתוך רוסיה. בראשם התייצב גנרל סובייטי חם-מזג, ג'וקאר דודאייב. הוא הכריז עצמאות חד-צדדית, וכונן מדינת-אופרטה טרגית-קומית. בהנהגתו, צ'צ'ניה הפכה לאיזור-אסון כלכלי ופוליטי.

שלוש שנים נשכו הרוסים את שפתיהם, עד שהנשיא החולה והנרפה בוריס ילצין השתכנע לפלוש. שר ההגנה שלו הבטיח ניצחון בתוך שעתיים (או שבועיים, לפי גרסה אחרת). המלחמה ארכה שנה ועשרה חודשים, הרגה רבבות, וחשפה את רוסיה במלוא חולשתה. הצ'צ'נים יכלו לצבא הרוסי, בהפגנה מרשימה של גבורה (לצד חוסר מנהיגות ושחיתות בצד הרוסי). צ'צ'ניה עצמאית למעשה קמה והייתה. הניצחון היה האות להתפוררות מלאה של החברה הצ'צ'נית. מלחמה שנייה, ארבע שנים אחר-כך, שמה קץ למרד הצ'צ'ני.

"אמיץ הלב" לא הספיק להם

מלחמות מקצינות. תמיד. כשהן מתארכות, ההתקצנות מתעצמת. הצ'צ'נים של 1994 היו בני-דמותם של האחים צרנאייב. הם אפילו נראו כמותם: רזים, חיוורים, שחורי שיער, קודרים. אגב, בלי חתימת זקן. אופנת אל-קאעידה עדיין לא התפשטה. הם לא היו מסוגלים להציע הסברים מורכבים למלחמת העצמאות שלהם. הדריכה אותם תודעה היולית מאוד של חופש, מסוג תודעתו של וויליאם וואלאס, אמיץ הלב הסקוטי, במאה ה-13. אגב, גיליתי אז שהקלטות של הסרט בכיכובו של מל גיבסון ("לב אמיץ") היו רבי-מכר בשוקי הקווקאז במרוצת המלחמה ואחריה.

ככל שהתארכה המלחמה, כך נעשו הצ'צ'נים נוחים יותר למסרים מורכבים. אנשים זקוקים למסרים כאלה, המעניקים תוקף למעשיהם, ומעוררים השראה. המסר הלאומי לא קנה נפשות, מכל מיני סיבות. המסר הדתי קנה גם קנה.

האסלאם הצ'צ'ני לפני המלחמה היה תערובת של מסורות מקומיות ושל מיסטיקה. אלכוהול נצרך בגלוי, ולפעמים בהפרזה. הפנייה אל טהרנות דתית באה כמעט בן-לילה. הזקנים צמחו, או התארכו; בקבוקי אלכוהול נופצו; ודיבורים סהרוריים התחילו להישמע על הקמת "אמירות" מוסלמית בצפון הקווקז. הקול היה קול הצ'צ'נים, אבל הידיים היו ידי "הערבים מאפגניסטן", כפי שקרא להם שר החוץ הצ'צ'ני ערב המלחמה עם הרוסים. הוא עצמו היה צ'צ'ני יליד ירדן, לשעבר מכונאי רכב. "אנחנו איננו רוצים בהם", הוא אמר לי. "אבל הם יגיעו, אם הרוסים יפלשו".

והם הגיעו. מדינת-כיס בקווקז לא הייתה חלק מסדר היום שלהם. הם רצו קרש-קפיצה - נגד רוסיה, נגד אירופה, נגד המערב. הם רצו חממה לגיוס מתנדבים. עלילות גבורתם במלחמת צ'צ'ניה שווקו בווידיאו, ועשו נפשות לבשורתם המוטרפת.

"לא צ'כיה"

האחים צרנאייב הם גידול הפרא של השידוך בין הצ'צ'נים ובין "הערבים מאפגניסטן". הרוב העצום של האמריקאים לא ידעו על צ'צ'ניה ולא התעניינו בה (כפי שהתברר למו"ל הניו יורקי שלי, להוותו). בסוף השבוע שעבר נאלץ שגריר צ'כיה בוושינגטון לפרסם הודעה לעיתונות, כדי להסביר לאמריקאים שארצו וצ'צ'ניה הן שני מקומות שונים, על אף ה-ch המשותפת. באמת.

חזקה על האמריקאים, שהם לא יידעו הרבה יותר על צ'צ'ניה. הם יידעו לעומת זאת שצ'צ'נים תקעו להם סכין בגב. לפקוד את חטאו של יחיד על קבוצה שלמה, הרי זו הגדרה מילונית של גזענות. הנאצים השתמשו ברצח-סרק של דיפלומט גרמני בפריז בידי נער יהודי נסער כדי להצדיק את "ליל הבדולח". אין אחריות קולקטיבית לפשעים. אבל אנחנו יודעים מה קורה בפועל. אני שומע את אנחתם הכבדה של מכריי הצ'צ'ניים במקומות פזורתם. הם נידונו לשלם את מחיר פשעיהם של האחים צרנאייב.