כרטיס בכיוון אחד

א.

שמיים פתוחים, שמיים פתוחים - כולם מדברים על השמיים הפתוחים. אבל במדורי המדע והטכנולוגיה שנמצאים לדאבון הלב בשולי החדשות, ולא רק בישראל, הופיעה השבוע ידיעה על יוזמה שמנסה להפוך את השמיים להרבה, אבל הרבה, יותר פתוחים. וכשאני אומר שמיים אני לא מתכוון רק לפיסת התכלת הצנועה והיפה שאתם מביטים בה מהחלון. אני מדבר על השמיים של השמיים - על החלל.

חברה הולנדית בשם "מארס 1", שאותה מוביל יזם בשם באס לנסדורפ*, הודיעה על כוונתה להקים מושבה אנושית על המאדים בתוך 10 שנים מהיום. החברה טוענת שכל הטכנולוגיה הדרושה להגיע למאדים ולשרוד בו כבר קיימת. יש רק שתי בעיות: הראשונה היא המימון; השנייה היא שנכון להיום עדיין לא קיימת טכנולוגיה המאפשרת לחזור ממאדים לכדור הארץ.

הבעיה הראשונה היא בסדר גודל של 6 מיליארד דולר למשלחת הראשונה ו-4 מיליארד מהמשלחת השנייה והלאה (בכל משלחת 4 אנשים. שתי נשים, שני גברים). הפתרון של "מארס 1": לשדר את התהליך כולו - הבחירה, האימונים, הטיסה וכמובן החיים על הכוכב האדום - בשידור חי. סדרת ריאליטי של חיים שלמים. לטענתם זה לגמרי אפשרי מבחינה כלכלית. שידורי האולימפיאדה בלונדון הניבו רווח של יותר מ-4 מיליארד דולר ב-3 שבועות בלבד, ומי לא ירצה לראות מה קורה על המאדים כל הזמן? זה קצת מערער, לא? ז'תומרת, ומה יקרה כשהקהל על פני האדמה יזפזפ לערוץ אחר או שהריאליטי יחלוף מן העולם? האנשים שעל המאדים ימותו?

אבל זו לא הבעיה המוסרית היחידה שמציבה בפנינו "מארס 1". הפתרון שלה לבעיה השנייה, שאי-אפשר לחזור, הוא די פשוט: לא חוזרים. זה כרטיס בכיוון אחד למאדים, בייבי.

אלפים כבר נרשמו באתר.

ב.

אתם רואים את מה שאני רואה, נכון? המשל המושלם, כמעט הייתי אומר מושלם מדי, לעולם שבו אנו חיים. זו לא סתם עוד ידיעה על סתם עוד יוזמה. זה פתח אל המודעות האנושית, אל השאיפות, אל הפחדים, אל הסקרנות האינסופית - אל כל הדברים שעושים את זה שווה להיות בן-אדם. ואם זו מתיחה, הרי שאני שמח להימתח בה.

אף אחד, אגב, לא שאל למה, למה בעצם להגיע למאדים. כי ברור למה: זה מה שאנחנו, האנשים, עושים. אם אנחנו רואים משהו, אנחנו רוצים להגיע אליו. "אני בגודל של מה שאני רואה", כתב המשורר אלברטו קאיירו. וזה כל מה שצריך לדעת על החיים.

למעשה, התלבטתי אם להירשם באתר בעצמי. בסוף לא נרשמתי. בזמן אמת התקפלתי, העדפתי את החיים הנוחים על פני האדמה על קשיי החיים במאדים. לא רציתי לעזוב את כל מה שיש לי למען האנושות כולה. אני קצת מתבייש בזה, באמת. קראו לי מפונק, אבל לא בא לי לטוס שבעה חודשים ואז לבלות את שארית חיי באיזו קופסת פח על כוכב רחוק ולוהט שאת האוויר שלו אני לא יכול לנשום, שותה את השתן הממוחזר של איזו צרפתייה. מלבד זאת, עברתי על רשימת הנרשמים: בדיוק האנשים שאתם מדמיינים שיירשמו לדבר הזה. חבורה מפוקפקת למדי של תימהוניים שלא היית רוצה לחלוק איתם מונית שירות.

חוץ מזה, לא בא לי להיות כוכב טלוויזיה. בכלל, מה הטעם להיות כוכב בכוכב אחד כשאתה על כוכב אחר? דמיינו לעצמכם שעכשיו אתם - אתם, כמו שאתם - כוכבי טלוויזיה ענקיים, עצומים, ביקום מקביל שעליו אינכם יודעים דבר, אפילו לא שהוא קיים, ושאליו אין, ולא תהיה לכם שום גישה לעולם. נו? אז מה? איפה הכיף פה בדיוק?

ג.

נראה לי גם שבתום תהליך הקבלה וההכשרה (שאמורים להימשך כעשור) אהיה כבר מבוגר מדי בשביל לטוס לחלל. אפרופו הבעיות המוסריות בתרבות הריאליטי שהוזכרו בסעיף א', אם החברים האלה מהולנד רציניים באמת בקטע של לאתגר אותנו, הם היו צריכים לקחת לתוכנית שלהם ילדים קטנים. בני שבע או שמונה. זה הגיל להתחיל לאמן את הגוף הצעיר והחזק ולהרגיל אותו, כמו גם את הנפש, לתנאים הקיצוניים של מאדים. כשייסעו הם יהיו בני 17, כשירים ליישב כוכב ולהתרבות לשנים ארוכות (מה שגם מבטיח הרבה סצנות סקס בתוכנית). מה הטעם לשלוח למאדים חתיאר בן חמישים? לעזאזל, על כדור הארץ אין לנו מה לעשות איתם, אז במאדים?

זו ודאי תהיה תוכנית מרתקת לצפות בה, לא? בעל זבוב בחלל.

אבל עזבו את הריאליטי בצד (אפרופו זה, אולי אספר לכם מתישהו על פגישה מעניינת שהייתה לי לא מזמן במשרדי אחת מחברות ההפקה הגדולות ובה קיבלתי הצעה להשתתף בריאליטי. למדתי שם הרבה על עצמי. בעצם, לא כל-כך הרבה). מה שהרבה יותר מטריד את מנוחתי זו סוגיית הכרטיס לכיוון אחד. ההחלטה לעזוב את הכול וללכת.

ד.

לאנשים של "מארס 1" יש תשובה פשוטה יחסית לשאלה. יכול להיות, הם אומרים, שעוד כמה שנים נוכל להתגבר על בעיית החזרה, יכול גם להיות שעל המאדים יהיה קל יותר להרכיב טיל שיעשה את הדרך. אבל אנחנו לא מבטיחים ואל תבנו על זה. בשבילכם זה הלוך בלבד. אבל, הם מוסיפים, גם אם זו נסיעה בכיוון אחד - הרי זה בדיוק מה שעשו מיליונים של אנשים לאורך רוב ההיסטוריה האנושית: אנשים הלכו ממקום למקום בלי להביט לאחור. עלו על ספינה או על עגלה ופשוט חצו את העולם והתיישבו במקום חדש. קוראים לזה הגירה. וכל מקום שאליו הגיעו בני האדם היה לעולם חדש.

מה גם שכל המהגרים ההם עשו את זה לפני הטלפון והטלוויזיה והאינטרנט. גם אם לא יחזרו לעולם, הרי שבעוד 10 שנים יוכלו המתיישבים החדשים במאדים להיות בקשר יומיומי עם בני משפחתם ממש כאילו הם שוכרים דירה בפתח-תקווה, שזה כמו מאדים רק עוד יותר רחוק.

יש פה רק כשל לוגי אחד קטן: הגירה נעשית במטרה לשפר את מצבו של האדם והנסיעה למאדים לא בדיוק עונה על הקריטריון הזה. אבל זו מהמורה קטנה במיוחד: להיות הראשון מכל בני האדם, או לפחות חלק מכוח החלוץ האנושי שבא ליישב כוכב בלתי מוכר ומי יודע מה למצוא עליו - האין זה מרתק יותר מכל חיים אפשריים אחרים? רק המחשבה על כך, להיות זה שהפך את האדם למולטי-פלנטרי, מעבירה רעד בכל נים ונים בגופי.

ה.

ועכשיו אני מסתכל שוב על רשימת האנשים המוזרים שנרשמו לאתר (כל אחד מהם שטח את בקשתו בסרטון וידיאו ואפשר להצביע עבורם), ופתאום הם נראים לי אחרים לגמרי. גם אם תשעים ותשעה נקודה תשעים ותשע תשע תשע מהנרשמים עשה את זה בשביל הקטע, ורק אם 10 אנשים היו רציניים. יודעים מה, חמישה. יודעים מה, שלושה. יודעים מה - אחד. כל עוד יש בן-אדם אחד שמוכן להקריב את הכול, או לפחות את כל מה שיש לו (את מה שאין, קל להקריב), לטובת ניסוי סהרורי, מקסים, חשוב ואנושי כמו יישוב המאדים, לא להריח יותר פרח, לא לטבול יותר בים - כל עוד יש אחד כזה, אנחנו מסודרים. אנחנו צריכים להעריץ את האנשים האלה.

אגב, לנסדורפ*, היזם בכבודו ובעצמו, לא מתכוון לנסוע. הוא אמר שהוא אוהב את החברה שלו והיא לא מוכנה לעזוב. הסיקו מזה על אופיו מה שתסיקו.

הוא אולי פחדן, כמוני, אבל היה משהו מרגש שהוא אמר: שמתוך תריסר הגברים שהלכו על הירח, רק שמונה עדיין בחיים, והצעיר שבהם מזמן עבר את גיל שבעים. אלה הגיבורים שלי, אמר, ואני לא רוצה לחיות בעולם בלי גיבורים.

גם אני לא.

עברתי על רשימת הנרשמים: חבורה מפוקפקת למדי של תימהוניים שלא היית רוצה לחלוק איתם מונית שירות