שר חוץ בהפסקה

בסוף השבוע האחרון חזר שר החוץ הגולה, אביגדור ליברמן, להשמיע את קולו בעניינים מדיניים. זה קרה בראיון נרחב שהעניק ל"ידיעות אחרונות", ובעיתוי טקטי, ימים אחדים לפני תחילת שלב העדויות במשפטו, שייפתח מחר (ה') בבית משפט השלום בירושלים.

אחרי תקופה שבה נאלצה האומה להסתפק בתחליפים, יכולים האזרחים לדעת שוב מה עמדותיו של ליברמן בשאלות מדיניות הרות-גורל, כמו ההתנצלות הישראלית לטורקיה, יחסי ישראל ארה"ב ועוד.

אין מקריות בכך שליברמן ממשיך למצב את עצמו כשר חוץ בהפסקה. הוא עמד על כך שתיק החוץ לא יאויש, ושממשלת ישראל תתנהל ללא שר חוץ עד לסיום משפטו - וראש הממשלה בנימין נתניהו הסכים לכך; ליברמן עמד על כך שימונה ליו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, כך שתהיה לו עילה להמשיך ולהתבטא בעניינים מדיניים-ביטחוניים - ונתניהו הסכים; והוא זועם על כך שסמכויות משרד החוץ פוזרו בין כמה שרים, באופן שיקשה עליו לאסוף בחזרה את הביצים לסל אחד בעת שישוב למעונו בלשכת שר החוץ.

ליברמן יודע כי בניגוד לרושם שהוא מנסה לטעת בציבור, משפטו בעבירת מירמה והפרת אמונים בפרשת השגריר בבלארוס איננו עניין טכני, איננו בדל לכלוך שניתן להסיר בקלות מכנף הבגד.

כנאשם הוא הבין שבאולמה של השופטת חגית מאק-קלמנוביץ הוא איננו גביר בעל פריבילגיות, אלא נאשם במשפט פלילי. ואם טרם הבין - יבין זאת ביום חמישי.

ליברמן יודע גם כי גורל המשפט ייחתך במידה רבה על בסיס העדויות שיישמעו בשבועות הקרובים, ובראשן עדותו של סגנו לשעבר דני איילון.

לכן כל-כך חשוב לו ליצור את הרושם ההפוך. לטשטש את גודל הצרה שבתוכה הוא מצוי.

פרשת השגריר בבלארוס היא אמנם רק ההסתעפות השולית של הפרשה העיקרית שבה נחשד ליברמן, אבל גם היא - אפילו היא - עשויה לקפד את הקריירה הפוליטית שלו.

למעשה, זו פרשה קטנה רק אם משווים אותה לסיפורי חברות-הקש שליברמן הפעיל על-פי החשדות שנחקרו. התיק ההוא אמנם נסגר מחוסר ראיות - עתירה לבג"ץ נגד היועץ המשפטי יהודה וינשטיין תלויה ועומדת - אבל בפרקליטות, בקרב אותם גורמים שחשבו שיש מקום להגשת כתב אישום, עדיין לא נרגעו מסגירת התיק על-ידי היועמ"ש, ימים אחדים לאחר שליברמן ונתניהו הודיעו על איחודם הפוליטי.

ענייני אולמרט צפויים לשוב למרכז הבמה

אותה מוטיבציה הניעה גם את ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, להעניק לפני שבועות אחדים ראיון פוליטי ומדיני נרחב, שהתפרסם ב"גלובס" (מגזין ג'י, 21.3.13).

מבחינת העיתוי, זהו תפר הזמנים המרוחק ביותר בין הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים - שזיכה אותו מפרשות ראשונטורס וטלנסקי והרשיע אותו בפרשת מרכז ההשקעות - לבין הדיון הצפוי בבית המשפט העליון בערעור המדינה על הזיכויים ועל העונש, בחודש יולי הקרוב.

זה הזמן מבחינת אולמרט לשוב ולמצב את עצמו כאישיות מדינית, כמי שלעמדותיו בשאלות לאומיות יש משקל, כמי שלא מסתיר עוד את כוונתו לשוב ולהתמודד על הנהגת המדינה בעתיד. כמי שענייניו המשפטיים מוצגים שוב כהטרחה מיותרת מצד הפרקליטות, ותו לא.

באותה הזדמנות, דאג אולמרט לקבע שוב מיתוסים - שאין להם עיגון בעובדות - הנוגעים להכרעת דינו: האחד הוא שבית המשפט המחוזי, שזיכה אותו מפרשת טלנסקי, קבע כי עד המפתח באישום זה, מוריס טלנסקי, הוא "הזוי" (להיפך, השופטים העדיפו ברוב המקרים את גרסתו של טלנסקי על פני זו של אולמרט); והשני הוא שהרשעתו בפרשת מרכז ההשקעות היא "טכנית" (לא היה שום דבר טכני ב-4 המקרים שבהם הכריע אולמרט לטובת לקוחותיו של עו"ד אורי מסר, ההופכים את ההתנהגות לסדרתית, והשופטים הדגישו את הממד המושחת שבכך).

אבל את המציאות המשפטית קשה לטשטש לאורך זמן. בין אם יהיה זה בית המשפט המחוזי, הדן בתיק הולילנד, ובין אם בית המשפט העליון, הדן בערעור על זיכויו - ענייניו המשפטיים של אולמרט צפויים לשוב למרכז הבמה, גם בזירה המשפטית וגם בזו הציבורית.