קומדיה דלה-שמאטה

את הביקורת האחרונה שכתבתי על הצגה שביים אודי בן-משה ("החולה המדומה" בתיאטרון החאן, ציון 10), חתמתי במילים הבאות: "מצחיק, חכם, מקורי - באמת שאי אפשר לבקש יותר מקומדיה". את אותן המילים אפשר להשליך אל עבר העיבוד שלו ושל אלי ביז'אווי ל"ליזיסטרטה", אבל בשינוי "קל": לא מצחיק, לא חכם, לא מקורי - באמת שאי אפשר... אי אפשר להאמין שאותו אודי בן-משה ביים את ההצגה הזו. שאותו במאי שהבריק ברעיונות בימתיים יצירתיים בקומדיות שביים ("הלילה ה-12" בחאן, "אורזי מזוודות" בקאמרי, למשל), שניחן בחוש קומי משובח, ושנחשב, ובצדק, לאחד מטובי הבימאים שפועלים כאן היום, אחראי לקומדיה דלה-שמאטה הזו.

ביצוע שבלוני, נטול טיפה של השראה; שמצליח לעשות את הבלתי ייאמן ולמחזר הצגה בעודה מתרחשת. כמה חרוזים אפשר כבר לחרוז למילה זין; כמה דקות להסתובב עם איזה מקל בין הרגליים; וכמה אפשר למשוך את אותו השטיק שמופיע כבר בתמונה הראשונה, של אנטי-משחק בכוונה תחילה. כמה? עד שהנשמה כבר יוצאת, והבדיחה הופכת עצובה מרגע לרגע. אם ככה נראית הצגה על שלום, פלא שהוא מבושש להגיע?

מה עם המשחק?

ליזיסטרטה הוא מחזה אנטי-מלחמתי קאנוני, שנכתב על-ידי אריסטופנס במאה החמישית לפני הספירה, ושהפליא לייצר מחשבה מחתרתית באשר ליחסי הכוחות בין המינים, שלפיה לאישה יש את הכוח לא רק להעניק חיים אלא גם לקיים אותם.

ליזיסטרטה מגייסת את נשות יוון וספרטה לשביתת מין כללית, שמיים סגורים שגם עופר עיני היה מקנא בהם. אין יוצא ואין בא בגופן עד שהגברים, שמנהלים בהצלחה את המוות אבל לא את החיים, יכרתו שלום בין העמים.

"הוא כבש את תבי ואת טרויה", אומרת מקהלת הגברים. "בסדר", משיבה ליזיסטרטה, "מעכשיו הוא מוזמן גם לכבוש את היצר". הגברים ממשיכים: "בשעה כזאת של איום קיומי לערער בראש חוצות את חוסננו הלאומי?". וליזיסטרטה עונה: "זו שעה שנמשכת כבר נצח בערך, והגיע הזמן לערער על הדרך". מילים מהדהדות, ודאי על בימת התיאטרון הלאומי, ודאי בימים של "אין פרטנר".

הבעיה אינה טמונה במחזה וגם לא ברעיון שעומד בליבו של העיבוד החדש של בן-משה ושל ביז'אווי להלביש את אלופי המטה הכללי לגלם את נשים שמשחקות מחזה בתוך מחזה. מדובר ברעיון שיש בו את הפוטנציאל לייצר דראג-שואו שיגחיך את הגבר-גבר הישראלי, ויספק נקודות למחשבה אודות השלום שלא מגיע, בד בבד עם הצחקה ראויה. אבל עוד לפני השלום שלא מגיע, זה הדראג-שואו שלא מגיע. על הבמה מתרוצצים גברים לבושים כנשים, ופה זה פחות או יותר נגמר. המשחק תקוע.

קאדר השחקנים שגובש אמנם מכובד למדי, אבל מה זה עוזר אם בחירת הבמאי היא להותיר אותם כלואים באיזה מן מצב מגושם שלא מתפתח, ושמדקלם טקסטים בעילגות אין-קץ, כאילו הקהל לא הבין כבר את הקטע בחמש הדקות הראשונות. מי שמצליחים לחרוג ולתת לווריאציה דראגית כלשהי לפרוץ החוצה הם אורי הוכמן, ולפרקים גם עמי סמולרצ'יק ותומר שרון. כשזה קורה זה מעלה חיוך, אבל זה קורה מעט מאוד.

אשר ללילאן ברטו שמגלמת את המבוגרת האחראית ומחוללת המרד ליזיסטרטה. ברטו היא שחקנית נהדרת, באופן אישי מהחביבות עליי, אבל לומר שמדובר בליהוק מבריק - לא ממש. מעבר לכך שהיא נדרשת לשיר, ושזו לא בדיוק התכונה הכי סוחפת שלה על הבמה, הרי שהיא נראית כל העת כמו דג מחוץ למים. דג זהב אמנם, אבל מסיפור אחר.

"ליזיסטרטה" מאת אודי בן-משה (שגם ביים), ואלי ביז'אווי, על-פי אריסטופנס. תיאטרון הבימה