למה לעבוד? קנו דירה

מיליוני ישראלים התעשרו בשנים האחרונות מעליית מחירי דירתם כפי שלא יתעשרו כנראה בכל ימי חייהם ממשכורתם הצנועה.

עיתוי רכישת הדירה, החלטה שקיבלו לפעמים בניגוד גמור לכל הגיון כלכלי, הפכה אותם לעשירים כפי שלא חלמו או יכלו להיות לעולם. בתל-אביב, למשל, דירת 4 חדרים בסוף 2012 הייתה שווה בממוצע 2.69 מיליון שקל - 900 אלף שקל יותר מאשר בשנת 2008.

בחדרה, עירה של גברת ריקי כהן, מדובר על סיבוב שהכניס 400 אלף שקל תוך 5 שנים בלבד. החיסכון החודשי שהם שמו בצד משאריות המשכורת, בין אם מדובר בעובדי היי-טק, בעובדי נמל אשדוד או במורים בתיכון, היה זניח לגמרי אל מול העושר מהשקעה בדירה. זה לא רק מספר המשכורות האסטרונומי שנדרש היום לקנות דירה בישראל (כ-140 בממוצע), אלא העיוות ביחס ההפוך שבין העמל מעבודה לפירות מהשקעה ספקולטיבית במוצר בסיסי כמו דירה.

נאום "האדם העובד" של יאיר לפיד לא אמור רק להוציא אנשים לעבודה, אלא גם להזכיר (ולדאוג לכך שנזכור) שכסף עושים בעיקר מעבודה. להפוך את המובן מאליו גם לעובדה.

נכון להיום, וכתבנו על כך יותר מפעם אחת, החלוקה החברתית-כלכלית הרגילה חוטאת לעצמה ולאמת כשהיא מודדת עניים ועשירים ומחלקת אותנו לעשירונים לפי פרמטר ההכנסה, לפי משכורת האנשים העובדים, בשעה שבישראל 2013 קריטריון חשוב לא פחות הוא שאלת הבעלות על נדל"ן.

גם אם אצל מרבית הישראלים - בעלי דירה אחת - מדובר בעושר מלאכותי בלבד (המרחק בין דירתם לבין דירה משודרגת רק גדל), עדיין ישנם מאות אלפים שמחזיקים דירה שנייה ושלישית, דירות שערכן עלה בעשרות אחוזים בזמן שיא וכתוצאה מכך הם זכו לפתע ברווחי הון אסטרונומיים - מלבד כמובן הדיבידנדים החודשיים הצנועים מדמי ההשכרה, שבעולם מתוקן היו אמורים להיות הבסיס להחלטה הרציונלית לקנות או לא לקנות דירה להשקעה.

וכששר האוצר מתחייב לשים את האדם העובד במרכז, כשהוא שוקל למשל את שיעורי המס הראויים מהכנסה, מהימורים או מנדל"ן, הוא מוכרח לוודא שהמשכורת - ולא השקעות ספקולטיביות כאלה ואחרות - היא שתגדיר את עושרם וכבודם של היוצאים לעבודה.