קוקון

"עד טיפת המים האחרונה", יום א' 21:00, ערוץ 1

גם אחרי שנודע לו שכתבו עליו בעיתון הרבה דברים, משה גרטל עדיין לא הבין שהוא כזה. משוכנע שהוא כוכב תרבות ולא גימיק משעשע במקרה הטוב, או מטרה לביקורת לעגנית במקרה הרע. עד כדי כך גבר חוסר המודעות העצמית על כל אינסטינקט בריא, עד שבשלב כלשהו אפילו למבקריו נמאס לרדת עליו: יישב לו גרטל בעמדת השידור, יענה ברצינות למסרונים שנשלחו אליו מ"אבי רון", "שמחה ריף" ועוד שמות שלא נועדו אלא להתל בו, ויהיה משוכנע כי הוא עושה שירות גדול לעם ישראל ולשחייה העולמית.

הנה מה שטוב בסרטו של אורי גולדשטיין על גרטל שמתחרה כשחיין באליפות המאסטרס העולמית, ואפילו זוכה בתואר הנחשק. ראשית - הסיפור של גרטל מעניין: כשהיה שחיין צעיר, נפל קורבן לפוליטיקה בין אגודות הספורט, ועל אף שהיה זכאי להשתתף באולימפיאדת מקסיקו 1968, נותר בישראל וחלומו הגדול אבד. מהמקום הזה אפשר להבין את החיבור האמוציונלי של גרטל לשחייה, בין אם לשידורה ובין אם לתחרויות הוותיקים שבהן הוא משתתף.

גם הסיפור הרחב יותר מעניין: חבורה של מבוגרים וקשישים שאצל כל אחת ואחד מהם, השחייה נוגעת בחלום, לאמור: אני שוחה, משמע חלומי עודנו קיים.

אם כך, איפה הבעיה? ובכן, אולי היא בכך שבעצם התיעוד הזה יש משהו לא מודע לעצמו, ממש כמו גרטל המתלהב אל מול המיקרופון. לא רק גרטל, אלא גם ערוץ 1 סבור שגרטל הוא כוכב.

ממש כשם שהוא סבור שהשידורים מאולימפיאדת לונדון (כמו בכל אולימפיאדה או מונדיאל) היו הצלחה גדולה, כשם שהוא סבור שמשחקי ליגת העל שמשודרים בו בכל יום שני הם סוג של סוגה עילית, שהתמהיל הזה של יורם ארבל עם דני נוימן עם בוני גינזבורג ושות', הוא בשורה לאומה.