צמד האחים השבדים קארן ואולוף דרייר, "דה נייף", הפכו את עצמם במהלך האלף השלישי לאחד המותגים הכי חזקים, אמינים ומושכים בצד השמאלי של תרבות הפופ. האלבומים השני והשלישי שלהם, האופרה שלה היו שותפים לפני שלוש שנים ועבודות הסולו של שניהם, הדגימו כיצד אפילו רגעיהם החלשים מרתקים ועשויים להפנט, וכי גם ההחמצות שלהם אטרקטיביות. הם נודעו כמי שמרבים להופיע ולהגיע לטקסי פרסים עטויים במסכות, והיה משהו גם בצליל שלהם וגם בגישות שלהם להפקת שירה, שהצטייר כמו אמירה עדכנית ונוגעת על מיסוך וחשיפה, יחסי אמן קהל, אינטימיות והזרה, תעוזה והסתתרות.
אלבומם החדש והרביעי, ששמו לקוח מציטוט של מישל פוקו ושכולל לא מעט הדהודים חברתיים-פוליטיים, מרתק ואטרקטיבי לא פחות מקודמיו. אבל לטעמי הוא עבודה חלשה שמצטיינת באסתטיקה הרבה יותר מאשר בתכנים. "A Cherry on Top" הוא קטע נפלא, שמתפתח מאימה ערפילית לחושניות חייזרית. הוא מעביר תחושה של עולם לגמרי מקורי וייחודי ופרטי, אבל זו תחושה נדירה כאן. מרבית האלבום נשמע כניסיון נועז של דה נייף לאתגר את עצמם ואת קהלם וללכת רחוק יותר עם הסקרנות הצלילית והאינטלקטואלית. אבל מרבית הניסיונות נשמעים כמו דברים שהבשילו מזמן, אצל אחרים, לאמנות מגובשת, עמוקה ונוגעת יותר. Without You My Life Would Be Boring מרחיב אמנם את המנעד הסגנוני שלהם, אבל הוא לא מסעיר ולא ממכר יחסית לשילובים דומים, ערביים-מערב אירופיים שהיו בעבר אצל סוזי והבנשיז ואפילו פיטר גבריאל או סאיין סופא קרו. "חלומות ישנים ממתינים למימוש" היא כותרת נהדרת שנמתחת על פני 20 דקות ונשמעת כמו תרגיל במוזיקה אלקטרו-אקוסטית: משהו שהתחיל כבר בימיו של המלחין אדגר וארז והמשיך בעבודות האלקטרוניות-טבטוניות של בריאן אינו עם ניקו.
ואצל דה נייף התרגיל הזה דווקא הופך אותם מההרכב הכי מתקדם להצדעה קצת מיושנת. Stay Out Here, שגם הוא מעלה באוב הדים לרוק היותר ניסיוני ותעשייתי של שנות ה-80, ויש בו קצת מקברט וולטייר וקצת מאס.פא.קא, הוא בהחלט סיוט אפקטיבי. אלא שגם בו, נדמה שרשימת מראי המקום הבלתי נמנעת מעידה על החסר ועל ההיעדר.
הלל לאומץ היצירתי
שבע שנים אחרי אלבומם הקודם, ואולי בקצהו של גל ציפיות כמעט בלתי אפשריות, דה נייף חוזרים ומקבלים הסכמה ביקורתית כמעט מוחלטת. הביקורות די מאוחדות בהלל לאומץ היצירתי, לתובענות שלהם מקהלם, למצוינות ההפקתית של אולוף ולהגשה הקולית הלא שגרתית או מובנת מאליה של קארן. לצערי, אחרי עשרות האזנות בשבועות האחרונים, אני נותר בעמדת מיעוט. באוזניי האלבום החדש של "דה נייף", כמאה דקות מוזיקה שחלקן מהפכות קרביים וחלקן הגדול לא, מרגש יותר בגלל רוחב היריעה, מניפת הכוונות ויכולות הביצוע האסתטיות האדירות. פחות בתכנים ובתוצאות. הוא מקרין מופת של שאפתנות, נדירה כיום בפופ. שאפתנות שרק בחלקה הקטן ממומשת.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
