אמו של מייקל ג'קסון תובעת 40 מיליארד דולר מ-AEG

מחר (ב') אמורה להיפתח בלוס אנג'לס התביעה האזרחית שהגישה אמו של מייקל ג'קסון, קת'רין, כנגד תאגיד ההפקה והאמרגנות AEG.

לטענתה, החברה אשמה בכך שמינתה לג'קסון רופא שהתרשל בתפקידו ולא העניק לו טיפול הולם.

החברה משיבה כי לא היא ששכרה את שירותיו של הרופא, וכי ג'קסון היה מכור לשלל משככי כאבים עוד טרם התקשרותם.

ג'קסון מבקשת סכום דמיוני של 40 מיליארד דולר. אם המושבעים ימצאו את החברה אשמה, הם יצטרכו לקבוע את גודל הסכום שאכן ישולם לה, אבל דומה שסכום-העתק הוא המרכיב הפחות מרתק במשפט הזה.

נזק אישי

יש כאן ספק תיעול זעם של אם אבלה, ספק ניסיון שנדמה מאולץ להרוויח משהו מהטרגדיה, ובעיקר העמדה במבחן של היחסים המאוד מורכבים ממילא שבין אמנים ואמרגנים.

איש אינו יודע מה היו פרטי ההתקשרות בין ג'קסון לחברה, ומותר להטיל ספק אם אפילו במשפט עצמו הם ייחשפו במלואם. אבל דווקא לשיטתה של התובעת ג'קסון, אילו יחסי סמכות ואחריות היא מנסה לצייר כאן?

בעצם, היא מציגה את ג'קסון כמי שלא היה מסוגל לתפקד כאחראי לעצמו. כמי שההגנה על מצבו הרפואי נזקפת לחובת הצד השני שנקשר איתו עסקית, בלי להיחשב כמעביד שלו. כמי שלמרות שאינו שכיר, הפך מישות עצמאית למוצר של החברה. מוצר ש-AEG הזניחה.

100 ויותר שנים של תעשיית המוזיקה כבר חשפו אותנו לאמנים אקסצנטריים ולאנשי עסקים ממולחים, מרושעים וחסרי עכבות. אבל מכל מקרי כוכבי המוזיקה המתים והחיים, איני זוכר תקדים שבו יורשיו או באי-כוחו של אמן טענו כי האחריות על בריאותו הייתה בידיים אחרות מלבד שלו ושל מטפליו המקצועיים.

לכאורה זה מקרה פשוט שבו האם מנסה, גם אם בדוחק, לגלגל את האחריות מהרופא המטפל לאמרגנים. הרופא קונרד מארי, שכבר הורשע ברשלנות רפואית, מרצה בימים אלה 4 שנות מאסר.

אם גברת ג'קסון תזכה במשפטה, יהיו לכך, כמובן, השלכות מיידיות על כל ההסכמות העתידיות בעולם האמרגנות. אבל זכייה שלה גם תוסיף עצב על עצב לטרגדיה הג'קסונית ותקבע אותו סופית בתודעה כאמן כמעט כל-יכול - אבל אדם פרטי חלש וחסר כישורים לנטילת אחריות על עצמו. המוזיקאי הכי מצליח מסחרית בתולדות האנושות, שנדרש לאפוטרופסות חיצונית גם בגיל 50.

כמובן, זכותה המלאה של ג'קסון האם לתבוע, אבל נדמה כי מול סכום התביעה האדיר, אין מחיר לנזק שתביעה כזו עלולה להסב למוניטין - לא בהכרח המסחרי אלא הפשוט, האנושי והאישי - של ג'קסון.