פרשת עמנואל רוזן: מה אומר החוק למניעת הטרדה מינית?

בהאשמות כלפי העיתונאי עמנואל רוזן, הנשמעות ומצוטטות בעילום-שם מפי נשים בימים האחרונים בכלי תקשורת שונים, ניתן לדון הן בהקשר חברתי ומוסרי והן בהיבט המשפטי.

מבחינה משפטית, מוקדם לקבוע כי עניינו של רוזן איננו מצוי בתחום הפלילי: ככל הידוע, אין כנראה טענה או ראיות לכך שהוא חשוד בעבירות של תקיפה מינית הכלולות בחוק העונשין - כגון אונס, מעשים מגונים או בעילה אסורה בהסכמה. עם זאת, יש ככל הנראה אפשרות שנעברו עבירות על החוק למניעת הטרדה מינית.

ואולם, חשוב להדגיש כי חוק זה נתון במחלוקת עמוקה, בעיקר באשר לאופן שבו יש לפרשו. פירוש מרחיב בוודאי יגדיר את מעשיו של רוזן - ככל שהתיאורים שפורסמו משקפים את האמת - כעבירה פלילית של הטרדה מינית; פירוש מצמצם יכפור בכך.

החוק למניעת הטרדה מינית נחשב מתקדם ומרחיק לכת באופן דרמטי בעת שנחקק ב-1998. ב-15 השנים שחלפו מאז עברה החברה הישראלית תהליך הטמעה והסתגלות, ואולם, גם כיום כמה מסעיפיו שנויים במחלוקת. החוק כולל היבטים פליליים, אזרחיים וכאלה הכרוכים בדיני עבודה.

על-פי החוק, הטרדה מינית עשויה להיחשב כמה וכמה פעולות, ובהן סחיטה באיומים כאשר המעשה שאדם נדרש לעשותו הוא בעל אופי מיני; מעשים מגונים; הצעות חוזרות בעלות אופי מיני המופנות לאדם שהראה למטריד שהוא איננו מעוניין בהן; התייחסויות חוזרות ונשנות המופנות לאדם ומתמקדות במיניותו. במקרים מסוימים, כגון כלפי קטינים או חסרי ישע, מתייתרת הדרישה שהמוטרד יראה למטריד שהוא איננו מעוניין.

המשמעות היא שהטרדה מינית איננה חייבת להיעשות באמצעות פעולות פיזיות - אף שאלה כמובן עשויות להיחשב כהטרדה מינית אם אינן מגיעות לדרגה חמורה יותר של מעשה מגונה; הטרדה מינית יכולה להיות מילולית בלבד, אם כי ברוב המקרים ההטרדה תחל רק מהפעם השנייה שבה המטריד פנה במילים אל המוטרד או המוטרדת, זאת לאחר שבפעם הראשונה דחה הנמען את ההצעות או ההתייחסויות בעלות האופי המיני.

בהתבסס על העדויות שפורסמו בימים האחרונים בעילום-שם, מתעוררת השאלה האם פניותיו החוזרות ונשנות של רוזן לעיתונאיות ועובדות בכלי התקשורת שבהם עבד, נכללות במסגרת האיסור הפלילי המופיע בסעיף זה.

החוק מחריג מדרישת הסדרתיות הטרדות שנעשות כלפי "עובד במסגרת יחסי עבודה, תוך ניצול מרות ביחסי העבודה". ככל הידוע, רוזן אכן היה במעמד מקצועי גבוה יותר בהיררכיה הארגונית ביחס לנשים שאיתן ביקש ליצור קשר, אך ספק אם ניתן להגדיר את היחסים ביניהם כמרות במסגרת יחסי עבודה.

לפיכך, על-פי המסתמן, יש צורך להוכיח סדרתיות במעשי ההטרדה. דהיינו, שמעשי ההטרדה המשיכו כלפי אישה מסוימת גם לאחר שדחתה את ההצעה הראשונה והבהירה כי אינה מעוניינת. על-פי העדויות, כך בדיוק היה, ולכן לכאורה יש בסיס לחשד שנעברה עבירה של הטרדה מינית.

קוד התנהגות חדש

בדברי ההסבר להצעת החוק, בעת שהובא לחקיקה בכנסת, צוין כי "הטרדה מינית היא פגיעה בכבוד האדם, בחירותו, בפרטיותו ובזכותו לשוויון... הטרדה מינית שוללת את האוטונומיה של המוטרד ואת שליטתו בגופו ובמיניותו".

באחד מפסקי הדין הראשונים שניתנו בעליון לאחר חקיקת החוק, נקבע כי "הטרדה מינית היא תופעה חברתית מורכבת. יש לה ביטויים רבים מספור. היא עשויה להתבטא בדיבורים בלבד. לעתים הדיבורים נושאים אופי של חיזור מצד אדם אחד אחרי אדם אחר, כשהם משולבים במחמאות, ואפשר שהמחזר אף אינו מודע לכך שיש בדיבורים אלה כדי להטריד את המחוזר. לעתים הדיבורים נושאים אופי של בקשות או הצעות על רקע מיני, והם עשויים להידרדר עד כדי לחץ ואיומים על רקע זה, כגון איומים בפיטורים מן העבודה".

בפרשת הנשיא לשעבר, משה קצב, שלל בית המשפט העליון את התזה המצמצמת ביחס לפרשנות החוק, וקבע כי "מטרת החקיקה להביא לשמירה על כבודו וגופו של האדם. פרשנות מצמצמת של החלופות אינה עולה בקנה אחד עם מטרה זו. הטרדה מינית כוללת בתוכה גם מעשים פיזיים ולא רק אמירות מילוליות".

כאמור, להטרדה מינית עשוי להיות פן פלילי. העונש המרבי על הטרדה מינית הוא שנתיים מאסר, ואם מדובר בהטרדה המשולבת בהתנכלות על רקע מיני - עד 4 שנות מאסר.

ואולם, דומה כי ליבת החוק נעוצה דווקא בהיבטים האחרים שלו - ההיבט האזרחי והיבט דיני העבודה. הטרדה מינית מהווה גם עוולה נזיקית שבעטיה יכולה המוטרדת לתבוע פיצוי מהמטריד. בדומה לדברי חקיקה אחרים, כמו החוק לאיסור לשון הרע, גם כאן רשאים בתי המשפט לפסוק פיצוי של עד 50 אלף שקל ללא הוכחת כל נזק, וזאת בנוסף לנזקים ממוניים ובלתי ממוניים (כאב וסבל), כמקובל בדיני הנזיקין.

דומה כי השינוי המעמיק ביותר שחולל החוק, מלבד החדרתו של המונח "הטרדה מינית" לשיח הציבורי, נעוץ בהפנמה מצד מעסיקים ועובדים של הצורך לאמץ קוד התנהגות חדש ומחייב, במסגרת יחסי העבודה במקומות עבודה, בין מנהלים לעובדים ועובדות, ובין העובדים והעובדות לבין עצמם.

החוק מטיל על המעסיקים חובות אקטיביות לנקוט אמצעים סבירים כדי למנוע הטרדה מינית או התנכלות במקום העבודה. לשם כך, על המעסיקים למנות גורם שאליו ניתן להגיש תלונות במקום העבודה, ו"לעשות כל שביכולתו כדי למנוע הישנות המעשים ולתקן הפגיעה שנגרמה למתלונן עקב ההטרדה או ההתנכלות".

בפסק דין עקרוני משנת 2008 בנושא הטרדה מינית במסגרת יחסי מרות בעבודה, קרא בית הדין הארצי לעבודה למנהלים במקומות עבודה לשקול את צעדיהם ולהתנהל בזהירות בתחום היחסים האישיים והאינטימיים עם עובדיהם ועובדותיהם.

"ישקול הממונה את צעדיו", נכתב בפסק הדין, "וככל שזיהה יוזמה או פיתוי מצד עובדת, הקשורים קשר ישיר להיותו בעל יכולת לשמר או להיטיב את מעמדה של אותה עובדת, הרי שהאחריות להימנע ממגע מיני עמה מוטלת עליו. הבחירה להיענות לפיתוי בנסיבות אלה היא היא ניצול יחסי המרות שיש לו כלפיה".

"לאשרר" את מה שכבר ידוע

יש לזכור כי החוק למניעת הטרדה מינית הוא חוק חדשני גם בקנה-מידה בינלאומי. זהו חוק שמעמיד סטנדרטים מרחיקי לכת באשר להסדרת גזרת ההתנהגויות האנושיות, ביחסים בין גברים לנשים, בתחומים של חיזור, הצעות מיניות וכן יחסי עבודה ויחסים הולמים בין בני אדם זרים.

מאז חקיקתו, ספג החוק למניעת הטרדה מינית ביקורת חריפה מצד משפטנים, הן בפרקטיקה והן באקדמיה, על היותו מרחיק לכת מדי, כלומר מגביל ומפליל גם התנהגויות אנושיות רגילות במסגרת היחסים בין המינים. החוק משקף נקודת מבט של פמיניזם רדיקלי שקנתה אחיזה בשיח המשפטי, הציבורי והחקיקתי בישראל.

הפיתוי לערוך ניתוח משפטי החורץ את גורלו של עמנואל רוזן הוא גדול. ואולם, יש לזכור כי בעניינו של רוזן לא החלה חקירת משטרה, ואין כל ביטחון שחקירה כזו אכן תתקיים.

אמנם, המשטרה איננה זקוקה להגשת תלונה מצד נפגעות העבירה, ככל שיש כאלה, או מצד גורם שלישי כדי להתחיל בחקירה, והיא רשאית לחקור גם על יסוד מידע שמגיע אליה בדרכים אחרות - כולל מאמצעי התקשורת. אלא שתפקידה של חקירה כזו לא יתמקד ב"הלבנת" העדויות שכבר נמסרו לגורמים עיתונאיים ופורסמו בחלקן או ברובן, אלא באיסוף ראיות בעלות ערך משפטי.

המסקנה העולה מכך היא שמטרתה של חקירה כזו, ככל שאכן תתקיים, לא תהיה "לאשרר" את מה שנראה אולי לציבור שכבר ידוע על הפרשה, אלא לבדוק מה בכלל אירע, ככל שאירע, ואם אירע.

חקירה עיתונאית איננה חקירת משטרה. העיתונאי איננו מצויד בכלים הנתונים לגופי החקירה - היכולת לכפות זימון עדים לתשאול ולהפעיל אמצעי לחץ, שימוש באמצעי עיקוב, קבלת מידע מסייע כגון תשדורות מסרונים ואיכון סלולרי ועוד.

התשאול העיתונאי, בפרט של מי שמעידות שהיו קורבן להטרדות מיניות, הוא גם אמפתי מטבעו, ומטרתו היא גילוי ופרסום עיתונאי, ולא בהכרח השגת ראיות משפטיות. את אלה יש להותיר לגופי החקירה ואכיפת החוק, ורק על סמך אלה ניתן לקיים דיון של ממש במשמעויות המשפטיות - להבדיל מהחברתיות והציבוריות - של המעשים.

 הטרדה מינית