המעמד השקוף

בינינו, הם לא מעניינים אותנו. לא מזיזים לנו. לא אכפת לנו מהם. כי מה לנו ולהם. כשאנחנו מפליגים לדרכנו בכביש 6, אנחנו חוסכים מעצמנו את מראה בתיהם הדלים והסמטאות המרוסקות. אין סיבה שנתאמץ או שנעשה סיבוב. מה יש לנו לחפש אצלם.

אין לנו שם משפחה ולא חברים. מאז הצבא לא נתקלנו בהם. וכשיצאנו לרחובות, בקיץ ההוא, הפגנו בעד עצמנו. למען עצמנו. בינינו לבין עצמנו. קיטרנו על מה שאנחנו רוצים להשיג. הם לא היו בסביבה, הם נשארו בבית, בהנחה שיש להם בית.

השיח הישראלי מצומק ומנותק. הוא עוסק בקבוצה אחת בלבד. במעמד הביניים. וכשכולם מדברים על מעמד הביניים, אף לא אחד מדבר על המעמד הנמוך. הגזירות הכלכליות של שר האוצר של מעמד הביניים יפגעו בעיקר במעמד הנמוך, אבל אין מי שיקשיב לזעקתו. אין אפילו מי שישמיע את הזעקה. כי בתקשורת אין לו נציג.

ובממשלה אין לו נציג. ובקואליציה אין לו נציג. ומי שהתחזו לנציגיו הפקירו אותו במשך שנים ארוכות ומייסרות. ומי שהתחזו לבני-אנוש שכחו את החמלה בבית. גם על סולידריות לא שמעו שם.

החברה הישראלית משוסעת. קרועה. מפוררת. כל אחד דואג לעצמו. איש איש לנפשו. אנחנו מתאחדים רק מול הפחד: טרור חיצוני, פעולות איבה או מלחמה. מדי חודשים מספר אנחנו דואגים לייצר מלחמות סרק כי במלחמות כוחנו. ובסבל אחדותנו. ובמוות יופיינו. שם אנחנו ערבים זה לזה. מוציאים את הטוב שבנו. גם אם הוא זמני. וכוזב. ומחפה אך בקושי על הריקבון הפנימי. זה שמתעלם מהחלש, המסכן, הבודד, הנדרס, העני והקשיש. זה שמתעלל בהם. זה שמוריד אותם ביגון שאולה.

זה רק זמני. מעמד הביניים יכול להמשיך ולהתנער מהמעמד השקוף. אבל במהרה יגלה שהמרחק בינו לבינו הולך ומצטמצם. שהרחוק, קרוב יותר מששיער. רבים הישראלים שיאבדו את ביתם ואת מקור פרנסתם בחודשים שיבואו.

הגזירות הכלכליות ידרדרו עוד אלפים אל מתחת לקו העוני. ואיש ההיי-טק הזחוח של אתמול יכול להיות משה סילמן נואש מחר. הרבה יותר מהר ממה שהוא חושב.

ממשלת נתניהו-לפיד-בנט היא ממשלת מעמד הביניים. ממשלת ימין כלכלי. ובימין הכלכלי רק הכסף מדבר. ומי שאין לו כסף מוטב שישתוק. אבל את הקול של המעמד השקוף חשוב להשמיע. כי הוא גם הקול שלנו, של כל אלה שמאמינים בחברת מופת, בחברה שמרימה את החלש ולא דורכת עליו. בחברה שנותנת חכה לעני ולא מטביעה אותו. בחברה שבה כל המעמדות עולים כלפי מעלה. בחברה שיש בה אפשרות לצמוח ולגדול ולהיפתח ולצאת ממעגל העוני.

לחברה הישראלית אין שום ברירה אחרת. אם היא רוצה לשרוד, עליה לתת מקום לכולם, ולדחוף את הקטר בכוחות משותפים. האופציה השנייה היא חורבן בית שלישי.