מדוע נותנים הזדמנות שנייה?

המשבר הפיננסי של 2008 הפקיע את בלבדיותן של ארצות גדולות בעמודים הראשונים של העיתונות הפיננסית, ולפעמים גם הלא-פיננסית. כמה פעמים ראינו את שמה של יוון בעמוד הראשון בין 1974 (מלחמת קפריסין) ובין 2010, כאשר ניהול-הפנקסים הכושל שלה הטיל את האיחוד האירופי אל מערבולת היסטורית? כמה פעמים ראינו שם את שמה של קפריסין? או את שמה של איסלנד?

זוכרים? איסלנד, האי הגדול וקטן-האוכלוסייה בפאתי הים הצפוני, נעשה מעבדת-הניסיונות של כמו-קפיטליזם ציני ומתעתע בשנים הראשונות של המאה. אומה חרוצה וסימפטית, שתמיד עבדה לפרנסתה, עשתה הסבה פתאומית מדיג בקלה ומצמר-כבשים לבנקאות בין-לאומית. עד מהרה, הבנקים הפרטיים שלה היו גדולים יותר מהתמ"ג. הכול שגשגו, עד שהקרקע נשמטה, וכלכלת איסלנד כרעה תחתיה. פחות מ-300 אלף איסלנדים סיפקו בימים ההם הרבה חדשות, ובעיקר הרבה סימני הזהרה.

איסלנד לא הייתה ארץ של מעלימי מס ושל נהנתנים. אם היא התפתתה ונכשלה, איזו קבוצה אנושית מחוסנת מפני התוצאות של תאוות-בצע? האיסלנדים, או לפחות אבות-אבותיהם הוויקינגים, השתעשעו בדמוקרטיה בזמן שרוב האירופים האחרים היו שקועים בחשיכה כבדה. הם כינסו את הפרלמנט הראשון שלהם, האלטינג, במאה העשירית. אם אנגליה היא "אם הפרלמנטים", איסלנד יכולה לטעון שהיא הסבתא. רוב האיסלנדים ידעו קרוא-וכתוב, כאשר אפילו מלכי אירופה היו זקוקים לטביעת אגודל כדי לחתום על מסמכים רשמיים.

"בגידה מחמת פחזות"

אכזבת איסלנד מן הפוליטיקאים שלה הייתה מרה במיוחד. הצורך להעניש היה גדול כמעט כמו הצורך לתקן. לא זו בלבד שהם הדיחו את מפלגת השלטון הכמעט-קבועה, מפלגת העצמאות, אלא שהם הקטינו אותה לממדי סיעה בינונית בפרלמנט. בספטמבר שעבר הם החליטו להעמיד את ראש הממשלה האחרון של המפלגה למשפט הפרלמנט. זה כנראה המקרה היחיד מאז פרץ המשבר העולמי, בספטמבר 2008, שמנהיג פוליטי יעמוד לדין פלילי על מדיניותו. "בגידה מחמת פחזות היא עדיין בגידה", הכריזו מפגינים איסלנדיים ב-2009. הפרלמנט שלהם אימץ את דעתם.

מה שמוביל אותנו אל שלהי אפריל 2013, בחירות כלליות חדשות לפרלמנט האיסלנדי, בהשתתפות 15 מפלגות. התוצאה: ניצחון של מפלגות הימין, תבוסה ניצחת של השמאל. מפלגת השלטון איבדה יותר מחצי מושביה בפרלמנט. מפלגת העצמאות אמנם לא חזרה אל כוחה משכבר הימים, והיא תצטרך להתחלק בשלטון עם מפלגת ימין אחרת, אבל היא הוחזרה מן הכפור.

הייתכן? 5 שנים לאחר שהסתיימו 19 שנות שלטונה? זה השלטון, שבמרוצתו פרקה איסלנד כל עול, והתחילה לעבוד את אלילי הפיננסים? האומנם הכול נסלח, ומפלגת השלטון הטבעית חוזרת אל טבעיות שלטונה?

הילולות החשק - והפיננסים

משהו מעין זה ראינו גם ביוון. המפלגה שהובילה את יוון אל התמוטטותה הפיננסית, מפלגת "הדמוקרטיה החדשה", רוסקה בבחירות של 2009. אבל הבחירות של 2013 החזירו אותה אל השלטון, אם גם ברוב מלאכותי (תוצאה של נוסחה, המשלימה אוטומטית את מניין מושביה של המפלגה המנצחת לכלל רוב בפרלמנט, בלי שים לב להפרש ניצחונה. זה רעיון).

אם נאמין לסקרי דעת הקהל, הבריטים מוכנים להחזיר את מפלגת הלייבור לשלטון, שלוש שנים לאחר שאיבדה אותו בגלל אחריותה הכבדה למשבר הפיננסי. לפני שקמה הממשלה החדשה באיטליה, בתחילת השבוע, סקרי דעת הקהל הראו כי סילביו ברלוסקוני יחזור לשלטון אם ייערכו בחירות חדשות. זה ברלוסקוני שהזניח את הפיננסים של ארצו לטובת הילולות חשק עם נערות שהיו יכולות להיות נינותיו.

בהודו נענשה מפלגת השלטון הנצחית, הקונגרס, לפני 36 שנה, על כינון דיקטטורה. היא ארכה רק 21 חודש, ובחירות חדשות נערכו. הבוחר בעט בקונגרס בכל כוחו, והנחיל רוב ברור לברית של מפלגות אופוזיציה. לרוע המזל, הברית הייתה רופפת, והתמוטטה שנתיים אחר כך. בחירות חדשות החזירו את הקונגרס לשלטון, ברוב ברור. מאז, המפלגה בילתה כברות-זמן לא מבוטלות באופוזיציה. אבל היא עומדת עכשיו בשנה העשירית של שלטונה הנוכחי. אפשר להגיד עליה שבהרבה מובנים היא לא השתנתה כלל.

תנועת המטוטלת

האמנם הבוחרים בארצות דמוקרטיות, מערביות או לא-מערביות, הם רבי-חסד וארוכי-אפיים? מדוע הם מוכנים להעניק הזדמנות שנייה, שלישית, רביעית לפוליטיקאים שסרחו? מה זה אומר על רצינותה של השיטה הדמוקרטית? האם היא רק שסתום ביטחון, המניח למצביעים לבטא קצת תסכול מפעם לפעם, אבל לחזור עד מהרה אל משבצת הפתיחה?

כן, כמובן, הקורא יכיר בזה את עקבות הביקורת הטוטליטרית על הדמוקרטיה הבורגנית. שמענו אותה מפי מרקסיסטים ולניניסטים, וגם מפי פשיסטים והיטלריסטים. אבל אין זאת אומרת שאין בה ממש. תנועת המטוטלת, המחזירה אותנו כמעט תמיד אל האמצע, אינה מעודדת תיקוני דרך רציניים.

אני נזכר, אם מותר לי, שלפני עשר שנים ויותר השתעשעתי בעמודים האלה במחשבה הפנטסטית, הנלעגת על פניה, שיום יבוא ובנימין נתניהו ואהוד ברק יחזרו ויתחרו על השלטון. זה כמובן לא ייתכן. הלוא שניהם, ראשי הממשלות של ישראל במחצית השנייה של שנות ה-90, התחרו על התואר "ראש הממשלה הגרוע ביותר" בתולדות המדינה. טוב, מה אפשר להוסיף על זה.

סקוט פיצג'רלד, הסופר האמריקאי המהולל, כתב פעם (וצוטט מאז עד זרא) ש"באמריקה אין הזדמנות שנייה" (אפשר לחלוק גם על התרגום, וגם על הכוונה). אבל דווקא יש, מפעם לפעם. העיתונות הימנית באמריקה מודיעה בימים האלה שגוברים הגעגועים לג'ורג' דאבליו בוש, מי שהיסטוריונים אחדים תיארו כ"הנשיא הגרוע ביותר" בתולדות ארצות הברית. ומי גמר את ההלל על בוש בתחילת השבוע, בנאום פומבי בניו יורק? אהוד אולמרט, כמובן. אני דווקא חושב אותו למדינאי רציני ומפוכח, אבל פיכחונו הוא תוצאה רצויה של כישלונותיו. על כישלונות אין מקבלים פרס.

אלא אם כן כמובן אתה איסלנדי, או איטלקי, או בריטי, או הודי, או ישראלי.