והמשרוקית? אפילו צליל של מארש לא הוציאה

נושא אחד מעיב על עונת הכדורגל הפנטסטית הזו. השיפוט. מה לא שמענו לאחרונה על השופטים, שטעו שוב ושוב במחזורים המכריעים של ליגת האלופות. ברצלונה התלוננה רשמית בפני פיפ"א על השופט הגרמני שטארק ששפט את המפגש שלה בפריז נגד סן ז'רמן. סרחיו בוסקטס טען ש"השופט לא הפסיק עד שפריז השוו מולנו". השיא היה אחרי הניצחון בשנייה האחרונה של דורטמונד מול מלאגה בגומלין רבע הגמר. שער הניצחון הובקע אחרי שני מצבי נבדל במהלך אחד, הראשון בהם היה נבדל של ארבעה שחקנים שונים, השני היה כה בוטה שלפחות שופט הרחבה היה חייב לבטלו. אחרי המשחק התלונן בעלי המועדון, השייח' הקטארי מוחמד אל-תאני, על קיפוח גזעני.

ברור שהטעויות לא נובעות מגזענות. גם תיאוריות הקשר שנקשרו להתנהגות השופטים חסרות בסיס מהותי. אז מה הסיבה לריבוי הטעויות הזה? איך זה שכבר בחצי הגמר הראשון אחרי הפרשייה הזו, במשחק בין באיירן לברצלונה, שוב הובקעו שלושה שערים ממצבים שנויים במחלוקת? מהטיפוס של דאנטה על כתפי דני אלבש בשער הראשון, האופסייד הברור של מריו גומז בשער השני, ועד השיא בשער השלישי של באיירן שהיה מגוחך עם "חסימת הכדורסל" האלימה של תומאס מולר שפגע בג'ורדי אלבה. גם חלק מארבעת השערים של לבנדובסקי מול ריאל מדריד במשחק הראשון בין הקבוצות היו מעוררי מחלוקת. והמשרוקית של השופט? דממה.

האם המרדף הזה חסר סיכוי? האם כל השיפורים והתוספות האנושיות של שופטי הרחבה לעולם לא יוכלו להתמודד עם המהירות של השחקנים במגרש, ניסיונות ההתחזות, ואינספור רגעים כמעט בלתי אפשריים לפסיקה ברגע התרחשותם?

***

השופטים, יש לומר, עושים כמעט הכל כדי לסגור פערים מהשחקנים. "הדיילי מייל" מצא ששופט באנגליה רץ 12 קילומטר בממוצע במשחק. על-פי בדיקה של "הגרדיאן", מלבד הריצות הבלתי פוסקות, הוא מבצע כ-600 החלטות מדי משחק. בסרט הדוקומנטרי הנפלא "שופטים בעבודה" (Referees at work) אפשר לצפות במאבק הקשה של השופטים באליפות אירופה 2008 לשלוט במשחק, כאשר מתברר שחלק גדול מהאירועים השופט הראשי כלל לא רואה, והוא ניזון בחלק גדול מההחלטות שלו ממערכת הקשר הפנימית עם הקוונים והשופט הרביעי.

אבל שני גורמים הופכים את המלאכה לחסרת סיכוי: הראשון קשור להתקדמות המשחק המודרני ולשיטת המשחק העדכנית של קבוצות כמו ברצלונה, באיירן, דורטמונד או פ.ס.ז'. במקום חלוץ בודד מקדימה או שלושה שמתחלפים ביניהם - המשחק המודרני כולל חמישה, שישה מתקיפים שמחליפים ביניהם מסירות מהירות תוך חילופי מקומות. המלאכה של הקוונים הופכת לכמעט בלתי אפשרית, עד כדי כך שנשיא אופ"א מישל פלאטיני נראה בסרט כשהוא אומר לשופטים, שטעות בקריאת נבדל מדי 8-9 קריאות, היא נורמלית לחלוטין. גם בשער של איברהימוביץ' וגם בשער של גומז, ואפילו בשער של חואקין ממלאגה שכמעט והעיף את דורטמונד - אפשר לראות בבירור שהקוון לא הצליח להגיע לקו בו הוא אמור להיות, ואת כל הפסיקות (או בעצם היעדר הפסיקות) הוא לקח כשהוא בעמדה של חמישה-שישה מטרים מאחורי הקו האידיאלי. בזווית מבט כזו הוא טועה לעתים הרבה יותר קרובות. בסרט אומר לשופט האנגלי הווארד ווב הקוון שלו: "לא הייתי בטוח בגלל שלא עמדתי נכון, ואני מעדיף לא לקרוא נבדל מאשר לקרוא נבדל כשלא היה". התכונה האנושית הזו היא שגורמת לקוונים בכל מקום לשמור את הדגל למטה.

לא רק תשומת הלב לטעויות השיפוט גדלה, גם הניסיון לאבחן למי הולכות הטעויות הללו. על-פי מחקרים שנעשו לאחרונה, אומר פרופ' אלן נוויל מאוניברסיטת וולברהמפטון ל"גרדיאן", "העדויות חד משמעיות - שופטים נוטים באופן בלתי מודע להעדיף את הקבוצות הביתיות". במקרה או שלא במקרה, גם הטעויות האחרונות בליגת האלופות הלכו בבירור לטובת המארחות.

***

הגורם השני שמקשה על השופטים הוא אופ"א. הנשיא מישל פלאטיני הוא מגדולי המתנגדים להכנסת טכנולוגיה למגרשים "שתייתר את השופטים במגרש". במקום זה דחף נשיא אופ"א ביחד עם שופט העבר הגדול, פיירלואיג'י קולינה, שכיום אחראי על השיפוט בארגון, את נושא שופטי הרחבה. "זה הפתרון היחיד", אמר פלאטיני, "עם השיטה הזו אפשר להיות בטוח ב-99 עד מאה אחוזים מהמקרים. אם שופטים לא רואים משלושה מטרים אם היה שער או לא, הם צריכים לחפש עבודה אחרת, פה צריכה להיות אפס סובלנות". אחרי חצי הגמר האחרון בליגת האלופות זה נשמע אחרת: "כן, יש טעויות, אבל יש יותר משחקים בהם זה עובד". הספק הולך וגדל, בעיקר לאור העובדה שמתברר ששופטי הרחבה לא פותרים שום אירועי מחלוקת בתוך הרחבה עצמה. עד כדי שלעתים לא ברור מה בכלל הסמכויות שלהם.

אחת הטענות הן שדווקא עודף השופטים במשחק יוצר מצב פסיכולוגי בעייתי, ורק מקשה על השופט הראשי. העניין קשור למצב של חוסר ודאות שרק עולה ככל שיש יותר אנשים: קשה למישהו לשבור את הקונצנזוס ולפסוק אחרת ברגע שחמש קולגות, רואים משהו אחר ממנו. על המגרש זה מסביר את חוסר הביטחון של שופט לשרוק לעבירה ששופט הרחבה לא ראה, או של שופט ברחבה לקרוא לנבדל שקוון לא זיהה. השופטים אומרים לעצמם - אם זה כל כך ברור, איך זה שאף אחד אחר לא מגיב? ומפקפקים במה שהם ראו. השופט הגרמני הבכיר, פלוריאן מאייר, לא זיהה עברה ברורה של סרחיו ראמוס מול קרואטיה ביורו, וטוען מאז שקירבה גדולה מדי לאירועים מקשה על השופט, שצריך מרחק מסוים מהמתרחש כדי לקבל תמונה טובה יותר. "אז אם הם קרובים מדי או שזה קורה מהר מדי", שואל ה"קיקר" השמרני בדרך כלל, "למה אם כן צריך שופטי רחבה בכלל?" וממליץ למהר ולסיים את הניסוי הזה סוף סוף.

פלאטיני מצדו מסרב לחשוב על כך או להפעיל טכנולוגיה, ושולף דווקא את הטיעון הכי פחות בעייתי לארגון האירופי - היעדר מזומנים. "אם ישתמשו בטכנולוגיה, צריך יהיה להתקין אותה בכל המגרשים של המשתתפות. לפי הערכות שלנו מדובר ב-50 מיליון אירו לחמש שנים. אישור של טכנולוגיה הוא התחלה של הרבה בעיות. רק הטלוויזיה מעוניינת בכך, בגלל הכוח שזה נותן לה. השימוש ביותר עיניים עדיף".