אם יש בחירות, צריך מלחמה

אחת השאלות המעניינות והטעונות ביותר של זמננו היא מה היה קורה לעולם, אילו קם בסין משטר דמוקרטי. הטור הזה כבר רמז על השאלה יותר מפעם אחת, וניסה להפריח ניחושי תשובה. אחד המשתנים הלא-ידועים-מאוד במשוואת הדמוקרטיה הסינית הוא התנהגותה של דעת קהל בעניינים בין-לאומיים. עד כמה שאפשר לשפוט את דעת הקהל הנוכחית - למשל, על סמך הדעות המובעות במקבילה הסינית של טוויטר - היא לאומנית, שונאת זרים, תוקפנית וצרת-אופקים. בקיצור, היא דומה להפליא לדעת הקהל בהרבה מאוד ארצות דמוקרטיות. האנגלים המציאו את האיפיון "ג'ינגואיזם" לתאר את הנטיות האלה.

אם יצר האדם רע מנעוריו, הנה יצריה של דעת קהל רעים מעצם טיבה. מסות גדולות של בני אדם אינן היעד הטבעי למסרים מורכבים ורבי-ניואנסים. באוזני ההמון, האמת צריכה להתכווץ להבעה פשטנית וקצרה. זה כנראה סוד עלייתו, עלייתו ועלייתו של כוכב הלכת טוויטר.

מיותר להגיד, או אולי לא מיותר, כי יהיו פגימויותיה של הדמוקרטיה אשר יהיו, היא עדיפה על פני הדיקטטורה. אבל אין טעם לדבר על יתרונותיה מבלי להזכיר את חסרונותיה.

סמוך לקרחוני ההימליה

רמז עבה למה שהיה קורה בסין הדמוקרטית אפשר למצוא בימים האלה בהודו הדמוקרטית, דווקא בזמן של משבר פתאומי ביחסים עם סין. הרחק מעיני העולם, סמוך לקרחוני ההימליה, בקירבתו של משולש הגבולות סין-הודו-פקיסטן, מתחוללת עכשיו דרמה פוליטית וצבאית. צריך לקוות, ואפשר גם להניח, שהיא תסתיים בלא-כלום. אבל לפי שעה היא אינה מראה סימני סיום.

ב-22 באפריל הודיע משרד ההגנה בדלהי, כי יחידת צבא סינית חצתה שבוע קודם את "קו התיחום הקיים", המפריד בין שתי הארצות בחבל קשמיר. "קו התיחום הקיים" הוא יציר העגה הדיפלומטית של אמצע המאה שעברה, ונועד לציין את ההבדל בין גבול למעשה ובין גבול בין לאומי מוכר. קשמיר מחולקת בין הודו, פקיסטן וסין. היא פצצה מתקתקת, שהניבה שתי מלחמות בין הודו לפקיסטן (1948 ו-1965), ומלחמה אחת בין סין להודו (1962); והיתה קרובה מאוד להתחיל מלחמה עם פקיסטן, עם פוטנציאל של שימוש בנשק גרעיני (1999). בעוד שהאיבה בין הודו לפקיסטן היא מן המפורסמות, וגררה אותן למלחמה שלישית בחזית אחרת (בנגלדש, 1972), הנה האיבה עם סין היא מרומזת, לפחות מאז ההתלקחות של 1962. אז, פתאום, ללא הזהרה מוקדמת, צבא סיני פלש להודו, ותלש ממנה שטח הגדול מזה של מדינת ישראל.

"אפילו עשב אינו צומח"

כשלעצמו, לשטח לא היתה חשיבות. "אנחנו לוחמים על מקום שבו אפילו עשב אינו צומח", אמר אז ראש הממשלה הסוציאליסטי של הודו, ג'ווהרלל נהרו. הוא היה מוכה תדהמה ואכזבה, מפני שיצא מגדרו לפתח ידידות עם סין הקומוניסטית. חיבה למזרח והתרסה כלפי המערב היו סימן ההיכר של עצמאות הודו בזירה הבין-לאומית. זה התהפך בן-לילה. חולשתה הצבאית של הודו התחוורה לכול. בימים ההם שרר פחד אמתי בהודו מפני פלישה מסיבית של סין, או לפחות של נסיון סיני-פקיסטני לפורר את הודו.

החששות הדרמטיים ביותר שככו, אבל מלחמה קרה מוסיפה לצנן את היחסים. סין תובעת ריבונות על מדינה שלמה בצפון הודו (ארונאצ'אל פראדש, שהסינים כוללים במפות רשמיות). סין, עוד יותר מפקיסטן, היא הסיבה שהודו החליטה לפתח נשק גרעיני.

בקיצור, כל רמז על מתיחות לאורך "קו התיחום הקיים" מקפיץ את הממשל ההודי על רגליו, מפרנס את העמודים הראשונים של העיתונים, ומעניק רישיון-רטוריקה, או רישיון-דמגוגיה, לפוליטיקאים.

ממשלת הודו מתנדנדת עכשיו על שאריות של כרעי תרנגולת. היא איבדה את הרוב שלה בפרלמנט, שנה אחת לפני המועד הקבוע בחוק לבחירות. תרגילים פרלמנטריים של האופוזיציה הפסיקו למעשה את כל פעילות החקיקה. אוצר המלים ולשון הגוף במליאת ה'לוק סאבהא' (פרלמנט) בניו דלהי היתה מעוררת אי נוחות אפילו במליאת הכנסת. "העולם כולו לועג לנו", התלונן השבוע ראש הממשלה מנמוהאן סינג.

לתלות עכשיו, דרשה האופוזיציה

הסיבות למצב העניינים הזה נוגעות למדיניות פנים, אבל התוצאות מדברות בעדן. האופוזיציה קוראת לשביתה כללית של המשק ההודי בסוף השבוע הזה (שבת ויום א'), ומתכננת עצרות בשורה של ערים גדולות.

מפלגת הקונגרס השלטת באה מן השמאל. האופוזיציה, שבראשה עומדת מפלגת העם ההודית (BJP), באה מן הימין, לפעמים הימין הקיצוני. היא דוחקת בממשלה להעניש אויבים, או לפחות לגלות החלטיות.

כאשר הממשלה לא מיהרה להוציא להורג טרוריסטים מוסלמים מורשעים, BJP רצתה תליות עכשיו (הממשלה נכנעה, ותלתה). כאשר קומנדו פקיסטניים הרגו שני חיילים הודיים, וכרתו את ראשו של אחד מהם, BJP רצתה הענשה. הממשלה, אולי מפני שהיא חלשה והססנית, ואולי מפני שהיא מפוכחת וקרת-רוח, עשתה כמיטב יכולתה להנמיך את האש.

עכשיו מבטיחה BJP לתמוך בכל מהלך החלטי נגד סין - ולהתנגד לכל מהלך לא-החלטי. אבל BJP אינה האופוזיציה היחידה. גם אם היא תנצח בבחירות, היא תהיה תלויה בברית מורכבת ומועדת לפורענות של מפלגות אזוריות, שעליה נשענה מפלגת הקונגרס בתשע השנים האחרונות.

אבא יאדאב נגד סין ואמריקה

מרכיב הכרחי בברית הזו יהיה פטרון פוליטי רב כוח באוטאר פראדש, המדינה הגדולה ביותר בהודו (200 מיליון בני אדם), שהבירה דלהי גובלת בה. שמו מולאיאם סינג יאדאב, הוא עומד בראש מפלגה הנקראת "סאמאג'וואדי" (SP). היא שולטת עכשיו באוטאר פראדש, אם כי יאדאב הואיל להאציל את כהונת ראש הממשלה ("צ'יף מיניסטר") על בנו הצעיר (39), אקהילייש.

הנה מה שאמר אבא יאדאב בתחילת השבוע על משבר הגבול עם סין:

"אנחנו חזרנו והזהרנו, שסין התחילה לכבוש את שטחנו. ממשלת הודו היא פחדנית, בלתי כשירה, שווה לאפס. הלכתי אל ראש הממשלה, אבל לא ננקטה שום פעולה. סין עלבה בנו ב-1962. הם עולבים בנו עכשיו. אנחנו רוצים שהממשלה תסלק את הכוחות הסיניים. אם זה יוביל למלחמה, שיוביל. צבאנו אינו חלש".

קריאת המלחמה של אבא יאדאב נגד סין אינה עניין של מה בכך. הוא שימש שר ההגנה במשך שנתיים, באמצע שנות ה-90. הוא גם היה "צ'יף מיניסטר" של מדינתו שלוש פעמים. הוא רואה את עצמו מועמד אפשרי להיות ראש ממשלת הודו, בראש גוש של מפלגות אזוריות, לאחר הבחירות הבאות. אבא יאדאב נמצא במצב רוח קרבי בימים האלה. בסוף השבוע שעבר הוא הכריז, שסין וארה"ב, כן, ארה"ב, הן "האויבות הגדולות ביותר של הודו", גדולות אפילו מפקיסטן.

קאן אינו סתם שר

הסיבה המיידית היתה הטיפול המעליב שניתן בנמל התעופה של בוסטון לפמלייתו של יאדאב ג'וניור, הצי'ף מיניסטר. הוא הגיע לשם, כדי להרצות באוניברסיטת הארוורד. אחד מחברי פמלייתו היה שר בכיר בממשלתו, עזאם קאן (חאן). קאן אינו סתם מיניסטר. הוא המנהיג המוסלמי הבכיר ביותר במפלגה, שאין לה חיים בלי קולות מוסלמים. הם כמעט חמישית האוכלוסייה במדינה, ורישומם טבוע על עריה הגדולות (אגרה של הטאג' מאהאל היא אחת מהן).

לפקידת הגירה בבוסטון היה נדמה, כנראה, שהשר קאן הוא מוסלמי. היא הובילה אותו אל חדר החקירות. קאן, שבהודו אנשים מזדקפים על רגליהם כאשר הוא נכנס לחדר, התפוצץ מכעס. כאשר אקהילייש שמע על מעצרו החטוף של קאן, הוא ביטל את הופעתו בהארוורד, ביטל קבלת פנים לכבודו בקונסוליה הכללית של הודו בניו יורק, וחזר הביתה. למחרת, פעילים של המפלגה שרפו "בובה של ממשלת ארה"ב" (מה זה בכלל?) בחוצות לאקנאוו, עיר הבירה של אוטאר פראדש.

אבא יאדאב יכול כנראה להפיל את ממשלת הודו עוד היום, אם יורה לצירי מפלגתו בפרלמנט בדלהי להצביע נגדה. בינתיים הוא צובר נקודות. התפרצותו נגד ארה"ב מועילה לו אלקטורלית. הוא תמיד יוכל להוסיף התקפה על ישראל, כפי שעשה בעבר. קריאת המלחמה שלו נגד סין תועיל לו בין מצביעים הינדואיים לאומנים.

בלבנים ובאגרופים

לאסונה של הממשלה המתנדנדת בדלהי באה אתמול לפנות בוקר הידיעה על מותו האלים של אסיר הודי בכלא פקיסטני. האסיר, סאראבג'יט סינג, נידון למוות עוד ב-2008 על טרור. הודו חזרה וכפרה באשמה. בשבוע שעבר, אסירים אחרים באגף הנידונים למוות תקפו את סינג בלבנים ובאגרופים. הוא הוחש לבית החולים ללא הכרה, ופירפר שם בין חיים למוות במשך כמה ימים. הודו עצרה את נשימתה. ההודעה על מותו אמנם היתה צפויה, אבל היכתה את המערכת הפוליטית כמכת ברק.

ביום א' יהיו בחירות לבית הנבחרים במדינה הדרומית החשובה קאראנאטאקה, שעיר הבירה שלה היא באנגאלור, עמק-הסיליקון של הודו. האופוזיציה הימנית היא השולטת שם. מפלגת הקונגרס מתפללת לניצחון, כדי לשקם את מעמדה הארצי. בימים האחרונים סבבו בקאראנאטאקה כל המי ומי של הפוליטיקה ההודית, ותקפו אלה את אלה בגסות מיוחדת.

כל-כך הרבה פוליטיקה דמוקרטית מרשימה מבית, כל-כך הרבה משברים קטנים וגדולים מחוץ, כל-כך הרבה חישובים אלקטורליים ואינטרס עצמי. איך דמוקרטיה ענקית מתמודדת עם הצירוף הזה, בנסיבות של חולשה כלכלית ושל התמוטטות האמון הציבורי? אין צורך להתפלא אם הסינים מקשיבים, ורושמים כל מלה. איזה מזל, הם אומרים זה לזה, שאנחנו פטורים מן החופש הזה.

רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com