זה היה אחד המופעים היותר מעניינים שהיו פה בתקופה האחרונה, אם כי הוא לא היה חף מבעיות. "הקומדיה השטנית" היא מעין שילוב של הצגת יחיד של השחקן ג'ון מלקוביץ' עם מופע אופראי, שבו משתתפות שתי זמרות ותזמורת בארוק. היא מספרת את סיפורו של רוצח נשים סדרתי, שקם מקברו כדי לקדם את הספר שכתב. אני מניח שרוב הקהל הגיע למופע כדי לראות את גו'ן מלקוביץ', אבל מה שהוא קיבל זה 50% מלקוביץ' ו-50% שירה אופראית. כל המשתתפים היו מעולים, אבל החיבור לא תמיד עבד.
מלקוביץ', כצפוי, היה מסמר ההצגה. יש לו אישיות מהפנטת, והוא הצליח להעביר בצורה מושלמת את דמות רוצח הנשים הסוציופת. הטקסט שלו כתוב מצוין, וכולל אמיתות קולעות על ילדות, אהבה, תשוקה ועוד (משפט לדוגמה: "אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, ולכן רבים מעדיפים לא לאכול אותה בכלל").
לגבי השילוב עם המוזיקה, התוצאה הייתה מעורבת. האריות האופראיות היו אמורות להשלים את הסיפור האישי הקשה שסיפרה דמותו של הרוצח, ושתי הזמרות שיחקו בצורה משכנעת את הנשים השונות בחייו. בהתחלה - זה עבד נהדר. שיא החיבור היה באריה "אני הכלה המבוזה" מאת ויואלדי, שם גילמה קלייר מגנאג'י את אמו של הרוצח והצליחה להמחיש בצורה נוגעת ללב את הזדקקותו לאהבת אם. זה היה רגע מרגש ממש, שבו הוכיחה מגנאג'י בפעם האלף שהיא זמרת ושחקנית פנטסטית. עם זאת, החל בארייה של היידן, שאותה שרה ברנרדה בוברו (Bobro), קיבלתי תחושה שהחיבור פחות עובד ושהמוזיקה קצת מאפילה על ההצגה.
מי שעוד הצטיינה אמש הייתה תזמורת הבארוק "האקדמיה של וינה", בניצוח מרטין הסלבק. התזמורת ניגנה ברמה גבוהה מאוד, והיה מעניין לשמוע אותה גם ברפרטואר "רגיל".
לסיכום: החיבור בין התיאטרון לבין המוזיקה שנוי במחלוקת, אך המבצעים הנהדרים ומלקוביץ' בראשם הופכים את המופע הזה לחוויה גדולה.
"הקומדיה השטנית" עם ג'ון מלקוביץ' (שחקן), קלייר מגנאג'י וברנרדה בוברו (זמרות), ותזמורת האקדמיה של וינה בניצוח מרטין הסלבק. מוזיאון תל-אביב, 1 במאי
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
