ביהמ"ש: לא תקין לפעול לגביית חוב ארנונה ללא הגבלת זמן

על המחזיק בדירה מוטלת חובת תשלום ארנונה לרשות המקומית. רבים מאתנו משלמים את הארנונה באמצעות הוראת קבע. אחרים מקבלים את חשבון הארנונה ומשלמים אותו, בדרך כזו או אחרת, בסמוך למועד האחרון שנקוב בו. ויש כאלה שפשוט לא משלמים ומקווים לטוב.

שלא ככל האדם, לרשות מקומית עומדות דרכים שונות לגביית חובות של התושבים המתגוררים בתחום שיפוטן. בעוד שבפני האזרח הפשוט המבקש לגבות חוב של זולתו כלפיו עומדת האפשרות של הגשת תביעה משפטית או נקיטה בהליכי הוצאה לפועל לפי העניין, הרי בידי הרשות המקומית יש כלים נוספים הקבועים בפקודת העיריות ובפקודת המסים (גבייה).

כך קורה שהאזרח הקטן מגלה, לפתע, כי על נכס שלו הוטל עיקול מכוח פקודת המסים (גבייה), שעה שהוא כלל לא היה מודע לכך שהרשות בעקבותיו.

אלא שגם הנקיטה בהליכים המיוחדים, הליכי הגבייה המינהליים, העומדים לרשותה של הרשות המקומית, כפופה לכללים כאלה ואחרים. אף שהרשויות נוהגות לפעמים כאילו הכול מותר להן, הרי לא אלה הם פני הדברים, וגם הרשות שאינה ממלאת אחר הכללים עלולה למצוא את עצמה וידיה על ראשה, ובלי הכסף.

חובות בגין ארנונה, מים ואגרות

כך קרה עתה לעיריית תל-אביב. שופטת בית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב, צילה צפת, ביטלה חיוב ארנונה, מים ואגרות שהוטל על-ידי העירייה על שמעון איל בגין השנים 1991-1994.

איל החזיק בנכס בחלקו הצפוני של רחוב דיזנגוף בתל-אביב. במהלך השנים 1990-1994 צבר הנכס חובות ארנונה, מים ואגרות, בסכום כולל העולה על חצי מיליון שקל. בגין החוב שהצטבר עד לחודש יולי 1991 הגישה העירייה לבית המשפט תביעה אזרחית, במסגרתה ניתן פסק דין שנאכף בהוצאה לפועל.

אלא שגם לאחר יולי 1991 הוסיף איל וצבר חובות בגין ארנונה, מים ואגרות. בגין חובות אלה, שהתגבשו החל מאוגוסט 1991 וכלה ביוני 1994, החלה העירייה לנקוט בהליכי גבייה מינהליים. את זאת היא עשתה רק בשנת 2007.

במהלך השנים מאז התנהל בין איל לבין העירייה משא-ומתן, ורק בשנת 2012 דחתה העירייה את בקשתו להסדר. לפיכך הוא הגיש עתירה מינהלית, בה טען, בין היתר, כי השיהוי הארוך בנקיטה בהליכי הגבייה המינהליים מצדיק את ביטול החוב כליל.

השופטת צילה צפת קיבלה כאמור את העתירה וביטלה את חיובי הארנונה, המים והאגרות בגין 3 השנים האמורות.

"הלכה היא כי התערבות בית המשפט במעשה המינהלי הנה מצומצמת, והנטייה היא שלא להתערב אלא מקום שנפל בו פגם משפטי, כגון חריגה מסמכות, פעולה בחוסר תום-לב או חריגה קיצונית ממתחם הסבירות", פצחה השופטת את הכרעתה והדגישה את נטיית בתי המשפט שלא להתערב במעשה המינהלי, ומיד קבעה כי העתירה שבפניה באה בגדר החריגים הנדירים להתערבות.

צפת סקרה את הכלים הנתונים בידי הרשות לגבות מן האזרח את חוב הארנונה שלו כלפיה. "הדרך האחת היא הגשת תביעה אזרחית לבית המשפט המוסמך", קבעה והוסיפה: "הדרך השנייה הינה פנייה להליכי גבייה מינהליים. לעניין גבייה מינהלית של חוב ארנונה, קיימים שני הסדרים מקבילים: ההסדר האחד הוא ההוראות הקבועות בפקודת העיריות, החלות גם על מועצה מקומית. ההסדר השני הוא זה הקבוע בפקודת המסים (גבייה)".

לאחר שדחתה את טענתו של איל, שלפיה מאחר שלא ידע על הליכי ההוצאה לפועל שננקטו נגדו בגין החוב שנוצר במחצית הראשונה של שנת 1991, יש לבטל אף אותו, פנתה צפת לקבל את טענותיו בנוגע ליתרת החוב, זו שנוצרה החל מאוגוסט 1991 ואילך ושרק בשנת 2007 החלה העירייה לנקוט הליכי גבייה מינהליים בגינה.

אף שאיל לא העלה באופן מפורש וברור טענת התיישנות בגין חוב זה, אלא הסתפק בטענה של שיהוי, קבעה צפת כי חובו האמור התיישן. היא אזכרה כי "הליך הגבייה המינהלי על-ידי הרשות הינו 'תביעה לקיום זכות' כמובנו בסעיף 2 לחוק ההתיישנות... מכאן שנישום אשר הרשות מפעילה כלפיו הליך גבייה מינהלי רשאי להתגונן בטענה כי חוב המס התיישן, וזאת כטענת הגנה במסגרת הליך יזום בדמות עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים".

"המדובר בשיהוי רב מאוד החורג בהרבה מעבר לתקופת ההתיישנות", קבעה צפת. "המשיבה החלה בהליכי אכיפה מינהליים במאי 2007 בגין חוב שנצבר מאוגוסט 1991 ועד 1994", הוסיפה.

חיזוק למסקנתה מצאה השופטת בהנחיות היועץ המשפטי לממשלה, אשר אף שיצאו תחת ידיו רק בשנת 2012, ולכן אינן חלות על המקרה הנדון, הרי לצד דיני ההתיישנות, ניתן לראות בהן משום הבהרה בנוגע לנורמה הכללית המצופה מהרשות למינהל תקין ולהגינות.

"שיהוי ארוך ובלתי מתקבל על הדעת"

על-פי אותן הנחיות, "גם אם תקופת ההתיישנות לפי הדין האזרחי היא 7 שנים, אין זה סביר שרשות מינהלית תשתהה בפתיחת הליכי גבייה מינהליים, ועליה לפתוח ולנהל אותם תוך פרקי זמן סבירים".

כך, ההנחיה היא לפתוח בהליכי גבייה מינהליים לא יאוחר מ-3 שנים מיום גיבוש החוב (למעט בנסיבות מיוחדות, המצדיקות חריגה מכך).

"בענייננו, כאמור, מדובר בשיהוי של 13 שנים!", לא הסתירה צפת את תדהמתה מהתנהלותה של העירייה. "מדובר בשיהוי ארוך עד מאוד ובלתי מתקבל על הדעת", המשיכה.

היא אזכרה פסיקה קודמת, שלפיה "אין זה סביר ואין זה תקין לפעול לגביית חוב ארנונה ללא הגבלת זמן".

לאלה היא ביקשה להוסיף אף את חובת ההגינות כלפי הפרט, המוטלת על כל מי שבידו סמכות שלטונית.

"שיהוי החורג כמעט פי שניים מתקופת ההתיישנות והחורג מחובת ההגינות של הרשות המינהלית, מהווה הגנה ראויה מפני הליכי הגבייה המינהלית", סיכמה צפת.

השופטת הורתה על ביטול חיוב הארנונה, מים ואגרות, בגין 3 השנים האמורות, שלשם גבייתו החלו הליכי הגבייה המינהליים משנת 2007. בנוסף, היא חייבה את עיריית תל-אביב בהוצאותיו של איל ובשכר-טרחת עורך דין בסך 10,000 שקל. (עת"מ 3568-05-12).