מסיתים, מחביאים, שולטים

"תקציב המדינה אינו עוסק רק במספרים, בקיצוצים, במסים וברפורמות. אלה הם הפרטים הקטנים המרכיבים תמונה גדולה בהרבה. תקציב שעומדת מאחוריו תפיסת עולם אמיתית יהפוך למורה דרך, לכלי המגדיר סדרי עדיפויות, למעצב של חברה אנושית. דרך התקציב, המדינה מגדירה את מדיניותה ומשקפת את קשייה, הוא דרכה הכלכלית והחוקית לספר את הסיפור של עתידה.

"תקציב 2013-2014 הוא תקציב כזה. מחד, הוא מוביל את הקיצוץ הגדול בתולדות המדינה. זהו קיצוץ כואב, שנועד לכסות על גירעון מבני של למעלה מ-30 מיליארד שקל ולהחזיר את ישראל למסלול של ריסון פיסקלי, עם כל הקושי הכרוך בדבר, העובדה שהמדינה החליטה לבצע אותו היא תעודת כבוד לרגש האחריות של הממשלה החדשה וליכולתה לקבל הכרעות קשות.

"מאידך, זהו תקציב של תקווה. הוא מתקן עיוותים מבניים של עשרות שנים, יוצר תחושה של שוויון, ומכוון לטובת האדם העובד, שפרי עמלו מחזיק ומתחזק את המשק הישראלי...

"בלעדי האדם העובד, אין לנו דרך לעזור לחלשים ולמוחלשים. בלעדיו, לא יתקיים מגזר עסקי צומח ולא נוכל לקיים כלכלה תחרותית. בלעדיו, לא נצליח להמשיך להיות מדינת היי-טק מובילה ושחקנית מפתח בשוק הגלובלי.

"אנו מאמינים שתקציב זה הוא תחילתה של הדרך ביצירתה של חברה ישראלית הוגנת יותר, אחראית יותר, שהקבוצות השונות המרכיבות אותה חולקות ביניהן את הנטל באופן שוויוני יותר. זהו תקציב שמאמין בכוחה של החברה הישראלית לאסוף כוחות ולהתמודד במשותף עם משברים וטעויות עבר, ובה בעת נותן זריקת עידוד לכל מי שרוצה ליזום ולהתחדש, בכך שהוא מעניק לו את התנאים הדרושים להצלחה וחיים בכבוד".

(מתוך ההקדמה לתוכנית הכלכלית של האוצר, חוברת עבת כרס בת כ-260 עמודים).

למרבה הצער, ההקדמה הפיוטית הזאת לתקציב הכולל שלל גזירות היא פנטזיה של ממש. וזה לא משנה אם מחבר ההקדמה (לפיד בעצמו?) הוא ציניקן חסר תקנה, אופטימיסט בעל דמיון מפותח, סתם בעל חוש הומור גרוע, בעל קשר קלוש למציאות או שילוב של הכול יחד.

מה שחשוב הוא שהשיטה ניצחה שוב את כל המילים היפות. והשיטה היא ששרי האוצר, ולפיד ביניהם, הם בסך הכול, לא נעים להגיד, כלי משחק בידי הדיקטטורה האוצרית. הזעם, הכעס, התדהמה וההפתעה (על מה בדיוק? זו בערך אותה תוכנית גזירות שהוצעה טרם הבחירות ומוחזרה לאחריה. מישהו באמת חשב שישנו סדרי עולם בחודשיים?) הם עכשיו נחלת לפיד, אבל הידיים, הידיים הם של הדיקטטורה, קרי ראשי אגף התקציבים. בכירי האגף בהווה, בעבר ובעתיד הם המנהלים האמיתיים של הכלכלה, לטוב ולרע, ולרוב זה לא ממש מוצלח. הם אלה שמתווים מדיניות, מבשלים רפורמות, קובעים סדר עדיפויות, מנהלים את... הבוס שלהם, ולא אחת מסוגלים למרר את חייו אם הוא אינו מיישר קו איתם.

אנחנו משתמשים במילה הקשה "דיקטטורה" כיוון שהניסיון של כלכלנים, מוכשרים ככל שיהיו, לארגן ולקבוע את המדיניות החברתית של מדינת ישראל לאורך תקופה ארוכה קרוב מדי לעריצות כלכלית. הקלות הבלתי נסבלת שבה כלכלנים, שוב - מוכשרים ככל שיהיו, יכולים להשתמש בכוח ההגדרה שלהם כדי לקבוע ולשרטט מדינות חברתית-ציבורית היא בלתי הגיונית, וגרוע מכול, היא לעתים מסוכנת לכלכלה ולדמוקרטיה.

שום חברה עסקית לא הייתה מאפשרת לסמנכ"ל הכספים שלה, לגזברים של העסק שלה, לקבוע להם איך יש לנהל אותה: לא אפל, לא גוגל, לא טבע, לא אסם ולא שטראוס או כל חברה מרכזית אחרת במשק. המקום היחיד שבו גזברים קובעים את האסטרטגיה של העסק שלהם הוא מדינת ישראל.

את תוצאות פעולתה של הדיקטטורה הזאת ניתן לראות היטב בסעיף אחד, משמעותי, בגזירות האחרונות. השבוע, כשנברנו במערכת "גלובס" בספר התקציב, נדהמנו לגלות את סעיף המיסוי על משפרי הדיור, השלישי בגודלו מבחינה תקציבית. במשך שבועות מקשקשים בלי סוף בכירי האוצר על מיסוי המשקיעים ומיסוי דירות היוקרה, והנה, ממש במחשכים, בשו-שו, הם מנסים להעביר את הסעיף הכי כבד בחבילה של מיסוי הנדל"ן. כך עובדת דיקטטורה: בלי לתת הסברים מספקים (בספר התקציב לא ניתן לצעד שום הסבר), בלי אומדן ראוי (כתוב מיליארד שקל, בפועל זה הרבה יותר) ובלי עבודת מטה ראויה (בשביל מה, יש דיקטטורה שמחליטה ואין בלתה).

המהלך הזה ממחיש את כל החוליים של הדיקטטורה: הוא גם מכוער והוא גם אווילי. מכוער משום שהוא נעשה במחטף, ואנחנו בספק אם לפיד ידע או הבין את משמעותו; אווילי משום שהוא פוגע בשדרה מאוד רחבה של הציבור. טועה מי שחושב שרק מעמד הביניים הקלאסי נפגע מכך והזוגות הצעירים נותרו מחוץ לגזירות הנדל"ן. לא די בכך שבנק ישראל הגביל את הזוגות הצעירים בשיעור המימון ודחף אותם לרכישת דירות יד שנייה, הנה באה הגזירה החדשה והקשתה עליהם יותר. הרי מי אמור למכור להם דירות יד שנייה? המשקיעים ומשפרי הדיור, כמובן.

שימו לב בטבלה המצורפת לפילוח העסקאות בישראל: המשמעות של הגזירה החדשה היא שכ-40% מהעסקאות מדי שנה נמצאות בסימן שאלה. משפרי הדיור, לפחות בחלקם, יתחבטו וידחו את החלפת הדירה בגלל המס החדש, ובמקביל גם המשקיעים יתחבטו אם למכור את דירתם כיוון שלא ירצו לשלם מס שבח. התוצאה עלולה להיות שוק תקוע, שמחירי הדירות ומחירי השכירויות בו יעלו. אפשרות אחרת היא שמשפרי הדיור והמשקיעים יעמיסו את תוספת המס, כולה או חלקה, על הזוגות הצעירים. התוצאה תהיה דומה: הזוגות הצעירים ישלמו גם ישלמו את מחיר הגזירות, אף שהן כביכול לא פוגעות בהם באופן ישיר.

 נדלן

גם בארה"ב נעשה בעבר מהלך שהעלה את נטל המס של מוכרי הדירות, והוא תקע את השוק. בשלב מסוים הבינו בממשל את הטעות והקלו את התנאים. לא שהאמריקאים הם מקור כל החוכמה, אבל בישראל הדיקטטורה מעולם לא נסוגה או מכה על חטא. היא צודקת תמיד.

לדיקטטורה רבת השנים הזאת יש פנים ושמות, יש עיתון משלה להעברת מסרים ויש לה גם דובר פרטי בערוץ מרכזי בטלוויזיה, בכסות המשעשעת של "פרשן כלכלי". ברצותה, היא תדליף נתונים שמתאימים לאג'נדה שלה. ברצותה, היא תדחיק, תסתיר ותמרח נתונים שלא מתאימים לה. אנשיה מאוחדים מאוד ומגובשים בתפיסותיהם הכלכליות, מזמזמים אותם מזמורים (תחרות-תחרות-תחרות, יעילות-יעילות-יעילות, רפורמות-רפורמות-רפורמות) ובצאתם החוצה מוצאים את דרכם תמיד למשרה נחשקת באחד התאגידים הגדולים במשק. הם מחזיקים בידיהם כוח בלתי נתפס, כוח משמעותי יותר מזה של כל שר בממשלה, אבל הציבור כמעט שאינו נחשף אליהם. השבוע, בצוק העתים, החליט האוצר לשלוח את רובם למיקרופונים כדי להסביר לנתינים את מכת הגזירות.

הכירו את "נערי האוצר"

נא להכיר: ראובן קוגן, אחראי צוות שיכון, פנים ומינהל מקרקעי ישראל (והאחראי על הסעיף האווילי); מאיר בינג, האחראי על צוות ביטחון ומינהל (להיכנס בצה"ל ובאנשי הקבע זה הג'וב שלו); שאול מרידור (הבן של), האחראי על צוות התשתיות - אנרגיה, תחבורה, מים וחקלאות; משה בר סימן טוב, האחראי על הצוות החברתי, הכולל בריאות, חינוך ותעסוקה; אייל אפשטיין (שהועלה לדרגת אלוהים על-ידי חבריו העיתונאים אחרי הניסיון להדיחו), האחראי על צוות מאקרו ותקציב; ויונתן רגב, האחראי על צוות כלכלי העוסק בהשכלה גבוהה, במדע, בתקשורת ובתעשייה (הוא גם היה זה שננזף עם לפיד אחרי שהכריז את מה שהכריז בפני הסטודנטים). עוד שנה-שנתיים ושלוש תמצאו כנראה את כולם ישובים בכיסאות הנוחים של תאגידי הענק, מרוויחים משכורות נוחות בהתאם.

נזקי הדיקטטורה אינם רק כלכליים בהכרח (הם הובילו למשל לפשיטת הרגל של הרפואה הציבורית בישראל); הם ניכרים גם בעניין אחר לחלוטין: שנים ארוכות של שטיפות מוח באמצעות קליקת התקשורת שלה עשו את שלהן. כשאתה חוזר שוב ושוב על שקרים הם הופכים לאמת מוחלטת. ציבורים שלמים הוכרזו, בהכללות מכוערות ומרושעות, כאוכלי חינם, כפרזיטים, כטפילים וכזוללי הקופה הציבורית - מאנשי הקבע עם הפנסיה התקציבית המנופחת לכאורה, דרך עובדי המגזר הציבורי הבטלנים לכאורה ובעלי השכר המפוצץ לכאורה ועד החרדים הטפילים. מסע ההסתה והשנאה הפרוע והשקרי הזה לא התחשב באמת, בעובדות או במציאות. הוא סחף אחריו את כל הפופוליסטים, את כל מחברי המאמרים המשולהבים, כדי למתג אוכלוסיות מסוימות כאויבי העם ואת עצמם כרודפי האינטרס הציבורי (ממש לא, רק רודפי אגו).

לא חשוב שהפנסיה התקציבית לעובדים רבים וחלשים בסקטור הציבורי ניתנה כסוג של הטבה או פיצוי לשכר הנמוך; לא כל כך חשוב שלצד קבוצה גדולה של גנרלים שנהנית מפנסיה תקציבית מנופחת יש קבוצה הנהנית מתנאים טובים אף יותר - בבנק ישראל, במשרד המשפטים ובמשרדי הממשלה האחרים, כולל האוצר (אולי כדאי לשאול את דובר האוצר עם איזו פנסיה תקציבי ת פרש השבוע בארי טאף מתפקידו בבנק ישראל כדי להבין על מה בדיוק מדובר. רמז: מדובר בעשרות אלפי שקלים); ולא חשוב כלל שתקצוב הישיבות החרדיות שקול לתקצוב רשות השידור הרקובה. כן, יש בעיה עם הפנסיה התקציבית ואפשר לגלח ממנה לחלק מהזכאים לה (היא כבר לא קיימת, חייבים להדגיש שוב ושוב). כן, יש בעיה עם קומץ של עובדי סקטור ציבורי שמרוויחים "יותר מדי". כן, יש בעיה עם תקצובים לסקטור החרדי, אבל מכאן ועד דמוניזציה של ציבורים שלמים והצגתם בצורה מעוותת ולא הוגנת - הדרך ארוכה.

איזו חוצפה ואיזו עזות מצח מגייס לו פלוני אלמוני מאגף התקציבים המחזיק נתונים חסויים בידיו ומדליף אותם לעיתונאים כדי לחבוט שוב ושוב באנשי הקבע. האם הוא בכלל הבין מה עושים מוסדניקים, שב"כניקים או לוחמים אחרים בשעה שהפך את כולם בהבל פיו לחבורה של בטלנים היושבת בקריה בת"א? איזו חוצפה ואיזו עזות מצח מדליף לו פלוני אלמוני מאגף התקציבים תלושי שכר של עובדים בסקטור הציבורי בניסיון להציגם כעלוקות היושבות על משלמי המסים. האם אי פעם בדק או השווה אותו פקיד את רמת השירות שמקבלים אזרחים ממשרדי ממשלה מול רמת השירות שנותנות חברות פרטיות (הוא יודע את האמת: השירות בחברת החשמל ובמשרד הפנים טוב פי אלף מזה של חברות פרטיות המייסרות את לקוחותיהן בטלפון ומורחות אותם בהלוך ושוב).

כולנו צריכים לקוות שיום אחד ראשי האגף לשעבר, ראשי האגף הנוכחיים ואלה שעוד שיבואו אחריהם יתבוננו לאחור, יבחנו את שנות ההסתה והשנאה שהם הנהיגו פה ויכריזו את מה שהיה עליהם להכריז הרבה קודם: די כבר.

2. רואים שלפיד "אולף" היטב על-ידי אנשי אגף התקציבים: המנטרות הידועות והאיומים המוכרים חוזרים שוב ושוב בנאומיו האחרונים. למשל, תקציב של "אין ברירה", כי אחרת "המשק יקרוס", כי אחרת "נהפוך ליוון". בוודאי שיש ברירה, ועוד איך יש ברירה. כל מנהל בסקטור הפרטי, שאנשי אגף התקציבים מאדירים, יודע שניהול עוגה תקציבית הוא בסופו של דבר עניין של סדר עדיפויות, של רגישות, של יעדים ושל חלוקה מיטבית של משאבים, גם אחרי שמנטרלים את הסעיפים הקשיחים בכל תקציב.

היכנסו בבקשה לאתר משרד האוצר ועברו למערכת השאילתות של אגף התקציבים על חלוקת העוגה בין המשרדים. לבד ממשרד הביטחון (קופסה שחורה, יש מספר אחד כולל בלי פירוט), אפשר לראות בדיוק "איפה הכסף". סעיף סעיף, אגורה אגורה. אפשר להתפלץ מכל מיני סעיפים ואפשר להבין שאין תחליף לעבודה סיזיפית, שאין ברירה אלא לעבור במסרק דק-דק על הסעיפים כדי לראות היכן אפשר לצמצמם והיכן אפשר לחתוך. ואפשר, הו כמה אפשר, לחתוך.

אבל באגף התקציבים אוהבים את שיטת המספרים הגדולים. מהיכן אפשר לגבות כמה שיותר וכמה שיותר מהר כדי לסתום את הבור? כמובן, מציבור משלמי המסים, ממעמד הביניים ומהשכבות החלשות. עבודה סיזיפית של סריקת אלפי הסעיפים לא לוקחת יום-יומיים וגם לא חודש-חודשיים, אבל צריך להתחיל אותה מתישהו.

עד אז, כדי לאזן במשהו את התמונה התקציבית (וצריך קצת להירגע מנבואות סוף העולם, אנחנו עדיין בגירעון נשלט), אפשר לקחת מהאנשים ומהתאגידים שהגיוני לקחת מהם, ולא לחנוק את המשק בעוד מסים וגזירות שעלולים רק להחמיר את המצב. אפשר להגביל באופן מיידי את הפנסיה התקציבית של אנשים מסוגו של בארי טף, ויש לא מעט כאלה. לפיד צריך גם להיפרד מהפופוליזם בנוגע לעסקת כיל-פוטאש ולאפשר לעסקה לצאת לדרך (הידיים של עידן עופר לא שונות מהידיים של הקנדים) תחת מגבלות שונות (הפסקת הטבות המס לכיל ודאגה לעובדים). כך המדינה תיהנה מהכנסות מסים גבוהות כתוצאה מרווחי ההון האדירים שירשמו החברה לישראל ובנק לאומי, המחזיק במניות החברה לישראל.

להגיע עם טבע עד בג"ץ

כשהתחלנו את המאבק שלנו בתוצאות המעוותות של החוק לעידוד השקעות הון (עדכון מהעתירה שהגיש "גלובס": דיון ראשון התקיים לפני שבועיים בעניינים פרוצדורליים, הפרקליטות מבקשת להעביר את הדיון מת"א לירושלים. טחנות הצדק יטחנו לאט-לאט) לא תיארנו לעצמנו את היקפה של השערורייה, ולא פחות חשוב, למדנו שוב איך הדיקטטורה באוצר עובדת (הפעם לא רק של אגף התקציבים).

במשך חודשים ארוכים הסתירה הדיקטטורה את דוח מינהל הכנסות המדינה על הטבות המס הענקיות למספר חברות מצומצם, דוח שאישש את כל החשיפות של "גלובס" בחודשים האחרונים. מדהים שבמדינה דמוקרטית לכאורה משרד ממשלתי מחביא מהציבור דוח עם ממצאים קשים ועם ביקורת קשה על חוק שאפשר חגיגה בהיקפים של מיליארדים לחבורה מיוחסת של חברות. אפשר להתווכח אם זה מוצדק או לא, מועיל או לא, מגיע או לא, אבל איך אפשר לקיים דיון אם באוצר מחביאים מתחת השטיח נתונים שלא מתאימים לאג'נדה שלו? השיטה הזאת מתאימה למשטרים אפלים ולא לדמוקרטיה הקרויה "מדינת ישראל".

גם ההכרזה של לפיד השבוע כאילו החוק תוקן היא לעג לרש. מדובר בקוסמטיקה שאינה מטפלת כלל בהסדרים הישנים ובמסלולים הישנים שהחברות הגדולות ימשיכו לחגוג בהם גם בעשור הקרוב.

העמדה של האוצר או של רשות המסים ולפיה אי אפשר לפגוע בהטבות הישנות שניתנו בדין היא מגוחכת וראוי להעמיד אותה למבחן משפטי. הרי המדינה משנה כל הזמן חוקים בצורה רטרואקטיבית (ששינסקי, למשל) וכופרת בהסכמים. לפיד והדיקטטורה של משרדו אינם יכולים להרים ידיים בנושא הזה וחייבים להיאבק, ולו רק בשביל הציבור שאל כיסו מושיטים עכשיו יד. האוצר צריך לכפות מעבר לאלתר לשיעורים החדשים שעליהם דיבר לפיד, גם במחיר עתירה לבג"ץ מצד החברות הגדולות.

לא צריך להיבהל - לא מהאיומים ולא מעדר הלוביסטים והצעקנים למיניהם שארגנו בזמנו את החוק הזה בהיחבא, בדיוק כפי שהאוצר מנסה היום לארגן את מיסוי הדירות. עדיף גם שג'רמי לוין, מנכ"ל טבע, ואיתו כל החברות הגדולות שנהנות ממיליארדים, יפנימו את המסר. אפשר להגיע למהלך מוסכם שבמסגרתו ייגבה מס של 5% (כן, רק 5% ולא 0%) כדי ששוויון בנטל לא יהיה רק סיסמה שלפיד משמיע במסיבות עיתונאים.

eli@globes.co.il