"המחאה הציבורית כנגד הסדרי החוב לטייקונים היא פופוליסטית", ציין בפנינו באחרונה מנהל גוף מוסדי גדול, והוסיף "מדובר על מעגל חיים טבעי בשוק ההון - כשנותנים אשראי לוקחים גם את הסיכון שהוא לא יחזור... מרבית האג"ח שמגיעות כיום להסדר הונפקו בשנים 2006-2008, ומאז הופקו הלקחים ויושמו תקנות ועדת חודק. אנחנו יודעים לנהל היום סיכונים כמו הבנקים, ולפעמים אף טוב יותר מהם".
בחודשים האחרונים מתרחשים בשוק ההון המקומי שני תהליכים מקבילים - מצד אחד צונאמי של הסדרי חוב, תספורות ומחיקות, הגורר אחריו מתקפה ציבורית נרחבת על הבנקים והגופים המוסדיים כאחד. מן העבר השני, חלה עלייה חדה בהיקף ההלוואות הפרטיות שמעניקים מוסדיים לחברות במגזר העסקי.
האם ניתן להניח, לנוכח מעורבותם של המוסדיים בשני התהליכים הללו - מחיקות גדולות של חוב אג"ח מחד ומתן אשראי חדש באמצעות הלוואות פרטיות מאידך - כי גופים אלה הפיקו את הלקחים בכל הנוגע לניהול סיכונים וטיפול בחוב? ימים יגידו.
מנתונים שאספה חברת דירוג האשראי S&P מעלות, עולה כי היקף ההלוואות הפרטיות, כלומר עסקאות ישירות בין פירמה לגוף מוסדי המעניק לה אשראי (שלא באמצעות אג"ח), זינק בשנת 2012 בכמעט פי 3, והגיע לכ-9 מיליארד שקל - בהשוואה ל-3 מיליארד בלבד ב-2010. כיום מהוות ההלוואות הפרטיות כ-30% משוק האשראי החוץ בנקאי, לעומת 22% בשנת 2011 ו-12% ב-2010.
מפילוח של גיוסי החוב הקונצרניים אשתקד (בנטרול גיוסי בנקים) עולה כי היקף הלוואות פרטיות הגיע ל-40% מהיקף גיוסי האג"ח, בהשוואה ל-28% בשנת 2011 וכ-13% שנה קודם. כלומר, ההלוואות הפרטיות הן כיום פרקטיקה מקובלת אצל המוסדיים.
יתרה מכך, מדובר על אפיק בעל פוטנציאל גידול משמעותי, וזאת בשל הסביבה הכלכלית בה נתון כיום שוק האשראי, המשלבת בין מחנק אשראי מצד הבנקים לבין התיאבון הגובר לסיכון מצד המוסדיים, לנוכח סביבת הריביות הנמוכה.
אך למרות קצב הצמיחה המהיר באפיק זה, צריך לזכור כי מדובר באפיק גיוס חוב בוסרי, שאינו שקוף לציבור העמיתים של הגופים המוסדיים (מנהלי חסכונות הציבור) ושהפיקוח הרגולטורי לגביו, בניגוד לשוק האשראי הסחיר (אג"ח), לוקה בחסר.
המוסדיים שעמם דיברנו לצורך הכתבה אינם מוצאים בכך בעיה. לטענתם מדובר על מצב של "win win", למשק, לחברות המגייסות ולהם עצמם. כך זוכות החברות שלא קיבלו אשראי מהבנקים לקבלו מידיהם ואילו המוסדיים עצמם מפזרים סיכונים וזוכים לקבל בתמורה ריביות טובות יחסית. כבוגרי משבר 2008, הם מעידים כי הפיקו את הלקחים והם ערוכים כיום לטפל בחוב הקונצרני עם מחלקות אשראי גדולות ומקצועיות.
ובכל זאת, האם יש מקום לדאגה? לטעמנו כן, ממספר טעמים:
1. במקרה של הפסד - הפגיעה היא בעמיתים: למרות שהמוסדיים מתגאים בכך שהם נותני אשראי בדומה לבנקים, קיים הבדל משמעותי ביניהם - כשבנק נאלץ למחוק חוב בעייתי, ההפסד שקוף לציבור, שכן הוא נרשם בדוחות הרווח והפסד של הבנק ויורד מההון העצמי. מנגד, כשגוף מוסדי נאלץ למחוק חוב בגין הלוואה פרטית, ההפסד בגין המחיקה אינו נרשם בנוסטרו שלו, אלא בתשואת קופת הגמל או קרן הפנסיה שהגוף מנהל, כלומר יורד מכספי העמיתים.
2. חוסר שקיפות ורגולציה: בניגוד למערכת הבנקאית שהיא מפוקחת באמצעות רגולציה מערכתית, ניהול האשראי אצל הגופים המוסדיים משול לקופסה שחורה. בעוד שלציבור קיימת נגישות למידע אודות איכות האשראי הבנקאי, הודות לדיווח השוטף של הבנקים על ההפרשות לחובות מסופקים, הרי שבכל הנוגע לקופת הגמל או הפנסיה - לא קיים דיווח לעמית המסביר לו כי התשואה קוזזה בשל הפסדי אשראי בגין הלוואות שניתנו.
3. חוסר בגרות: עיקר התמחותם של המוסדיים היא בשוק ההון, לעומת עסקי הליבה של הבנק שהם במתן אשראי. ככזה, לבנק יש ניסיון רב יותר בכל הנוגע לטיפול במתן אשראי בהיקפים גדולים, מה גם שלאורך השנים פיתחו הבנקים מנגנונים מתאימים לכך.
צמיחת אפיק ההלוואות הפרטיות מלמדת כי המוסדיים יודעים לתת אשראי, אך האם הם יודעים גם לטפל בו לאורך זמן - לערוך מעקב שיטתי ושוטף אחרי התנהלות הלווה? ויתרה מכך, האם יידעו בבוא העת גם לגבות חוב בעייתי?
נציין, כי ידועים כיום מקרים בודדים בהם הבנקים והמוסדיים משתפים פעולה במסגרת הלוואות פרטיות (כמו למשל במימון כביש 431 או במיזם מנהרות הכרמל) תחת קונסורציום שמובילים הבנקים. שיתוף פעולה שכזה הטיב עם הבנקים שמצאו לעצמם פתרון, ולו חלקי, למחנק האשראי, אך מנגד יש כאן עדות להכרה מצד המוסדיים בדבר נחיתות מערכת האשראי שלהם למול זו של הבנקים.
4. שוק ריכוזי: העמדת אשראי, הכוללת פיתוח והקמה של מערכות ומחלקות המטפלות בחוב, דורשת משאבים רבים מנותן האשראי. בהתאם, נשלט שוק ההלוואות הפרטיות על ידי מספר מועט של מוסדיים גדולים, ביניהם חברות הביטוח הראל, מגדל וכלל וקרן הפנסיה עמיתים, שמסוגלים לממן פעילות שכזו.
כך יוצא שהגופים המוסדיים הבינוניים ומטה כמעט ואינם מהווים חלק בשוק הזה. מיעוט שחקנים גדולים עשוי לפגוע בתחרות על הריביות והתנאים להענקת אשראי, בענף בו ישלטו מספר מועט של שחקנים.
זאת ועוד, הבעיה הגדולה תיווצר כאשר גוף מוסדי שאינו גדול, יבקש לקחת חלק באפיק ההלוואות הפרטיות. לגוף שכזה עומדות מלכתחילה יכולת תמרון ועמדת כוח פחותות משל מוסדי גדול, דבר המחליש את היכולת של המוסדי לבחור באופן סלקטיבי אשראי איכותי, או לחילופין לתמחר נכונה את הסיכון על האשראי באמצעות ריביות וביטחונות.
בהתאם, עלול מוסדי שכזה לתת ללווה בעייתי תנאים טובים יותר על החוב, אך מנגד לקבל ממנו ריבית נמוכה ופחות ביטחונות. מה יקרה כאשר לווה כזה ייכנס לחדלות פירעון, ולרשות המוסדי לא עומדים הכלים לגביית החוב כולו או אף חלקו? על מקרים כאלו, של גיוס בעלויות נמוכות תוך לקיחת סיכון גבוה, עלול השוק לשלם בטווח הרחוק מחיר יקר הרבה יותר.
5. אין ערובה לאיכות האשראי: נראה כי גיוסי החוב של המוסדיים כיום טובים מבעבר, לאחר שהופקו הלקחים בעקבות משבר האשראי של 2008. המוסדיים למדו להיות סלקטיביים יותר ולדרוש ביטחונות, קובננטים וריביות המשקפות את סיכון האשראי הניתן על ידם.
המלצותיה של ועדת חודק, שהוקמה כדי לטפל בשוק האג"ח הקונצרני על בסיס לקחי המשבר, אמנם הסדירו את תחום האשראי של המוסדיים באפיק הסחיר, אך הן אינן חלות על אפיק ההלוואות הפרטיות. יתרה מכך, הזיכרון של השוק קצר, ומי יערוב לנו שהלקח שלמדו המוסדיים מהמשבר הקודם לגבי אופן נתינת האשראי, יתפוס גם בעוד כשנתיים בתחום שאינו מוסדר כיום?
6. פגיעה במחזורי המסחר: המתקפה הציבורית כנגד אופן מתן האשראי על ידי הגופים המוסדיים בשנים קודמות, דחפה אותם להעדיף מתן הלוואות פרטיות, שאינן מפוקחות ורחוקות מהתקשורת, על פני שוק האג"ח הסחיר אך הפומבי.
ההלוואות הללו מאפשרות למוסדיים לנצל את מחנק האשראי, ולהשיג ריביות טובות יותר על החוב שניתן על ידם. מנגד, במקרה של חדלות פירעון, ניתן לסגור עניינים בדלתיים סגורות, ללא כותרות בעיתונים.
גם רבות מהחברות בצד הלווה מעדיפות לעשות זאת בדרך של הלוואות פרטיות, שכן מבחינתן מדובר על התמודדות מול נושה אחד, ולא מול נושים רבים כמו בהנפקת אג"ח.
השורה התחתונה היא שההעדפה של אפיק ההלוואות הפרטיות באה על חשבון הגיוסים באג"ח קונצרניות סחירות, מה שעלול לפגוע בתורם באפיקי השקעה נוספים הנשענים על האפיק הקונצרני, כמו קרנות הנאמנות. אלו ייאלצו להסתפק במחזורי מסחר מצומצמים יותר ובאשראי טוב פחות.
אז מה צריך לעשות?
כל הסיכונים שנמנו כאן הביאו בינואר האחרון את משרד האוצר להכריז על הקמת ועדה בראשותו של ד"ר אמנון גולדשמידט, מי שכיהן בעבר כמפקח על הבנקים, שמונתה כדי לבחון את תחום ההלוואות הפרטיות שמעניקים המוסדיים. החברים לוועדה נבחרו, פגישות נערכו, אך טרם פורסמו מסקנות בנושא.
לנו נראה כי מן הראוי שהוועדה תפעל להסדרת הדיווח והשקיפות החסרים לאפיק ההלוואות הפרטיות. כך למשל, היא יכולה להוציא תקנה המחייבת דיווח מצד הגוף המוסדי לגבי שיעור ההלוואות הפרטיות מסך תיק ההשקעות שלו, ולדרוש מהמוסדיים לדווח לעמיתים במקרה של 'דיפולט', כלומר על היקף ושיעור ההפרשה לחובות מסופקים מההלוואות שהועמדו, בדיוק כפי שנדרשים לכך הבנקים.
בנוסף, צריך לבחון יצירת זיקה ישירה בין הלווה למלווה, קרי שחלק מכספי ההלוואה הפרטית יינתן מה"כיס" של הגוף המוסדי (כספי הנוסטרו), כך שלא כל הסיכון ייפול על העמיתים. בדרך זו, כאשר הכסף למתן ההלוואה יגיע לא רק מחסכונות הציבור, אלא ישירות מההון של המוסדי, יהיה ניתן להבטיח אינטרס גדול יותר של הגוף המנהל באיכות ההלוואה ובטיפול השוטף בה.
זאת ועוד, ראוי כי הוועדה תחשוב על מנגנון תגמול, שאינו מסתמך רק על דמי הניהול אותם גובים המוסדיים מהעמיתים. מנגנון שיתמרץ גופים מוסדיים גדולים כקטנים, להשקיע משאבים רבים יותר בבניית מערך לטיפול וגביית אשראי. השקעה שכזו בטווח הקצר, עשויה למנוע את הקטסטרופה הבאה בטווח הארוך.
הגידול המהיר בהיקף ההלוואות הפרטיות
ההלוואות הפרטיות
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
