שדות נדל"ן: כיצד בונים מגדלים על קרקע חקלאית?

 שדות נדל

"המחסנים זו הפרנסה שלנו"

 שאול וטובה גלעדי / צילום: תמר מצפי

שאול וטובה גלעדי הם ממייסדי מושב מגשימים. כשהמטע והשדות, הרפת והלול קרסו כלכלית בזה אחר זה, הם הסבו את הסככות החקלאיות למחסנים והשכירו. התביעות לא אחרו להגיע. הם מצדם טוענים: "זו כפיות טובה של המדינה"

70 שנה שמרתי על המדינה, הקמתי יישובים בדרום ובצפון וישבתי בכלא הבריטי. עכשיו אני משכיר כמה מחסנים כדי להתקיים ולהמשיך ולשמור על הקרקע ועושים לי רק קשיים. נתתי את כל החיים למדינה ומתייחסים אליי כאילו אני זר. זה מרגיז. פקידים שעוד לא נולדו בזמן שאני שמרתי על הקרקע אומרים שאין לי זכות. אז הקרקע אולי שווה היום הרבה כסף אבל בימים ההם אף אחד לא רצה לבוא לכאן, פחדו ללכת בחוץ בלילה". כך אומר שאול גלעדי (90), חקלאי בדימוס מהמושב מגשימים הסמוך לפתח תקווה. גלעדי, כמו מושבניקים לא מעטים ברחבי הארץ, נמצא בהליכים משפטיים מול מינהל מקרקעי ישראל שדורש ממנו להרוס את המחסנים המושכרים על הנחלה במושב. מבחינתו של גלעדי, מדובר בכפיות טובה מצד המדינה, שעבורה הוא מרגיש שהקדיש את חייו. המקרה של גלעדי, כמו מקרים רבים אחרים, מדגיש את הקונפליקט בין החלטות מינהל כאלה ואחרות לבין מציאות בשטח ועבר קשה שלפעמים נדמה שלא כולם זוכרים. סיפור חייו של גלעדי שזור בתולדותיה של מדינת ישראל. החל מהעלייה מעיראק, דרך גאולת קרקעות בנגב לפני קום המדינה והקמת יישובים בן לילה ועד פעולות פלמ"ח נועזות ותקופת מאסר בכלא הבריטי בעכו. כיום גלעדי גר עם אשתו טובה במשק במושב שמשתרע על פני 25 דונם. בעבר עסקו השניים בחקלאות מסוגים שונים, אך אט אט הענפים קרסו ולא סיפקו פרנסה.

"חושבים שאנחנו מיליונרים"

גלעדי חולה, ולדבריו, האפשרות היחידה להתפרנס מהקרקע היא בפעילות נדל"נית - סככות ישנות שאותן שיפצו והפכו למחסנים להשכרה. "הגענו לכאן כשאף אחד אחר לא רצה לבוא. היו ארבעה בתים. גידלנו פרות, תרנגולות, פרדס, מטע פקאנים, ירקות, פירות, כל מה שיכולנו להתקיים ממנו. לאף חקלאי אין פנסיה, והיום השכרת המחסנים היא הדרך היחידה שלנו להתפרנס. אנחנו משלמים עליהם מסים וארנונה כל השנים כולם מתפרנסים מזה. אנחנו לא רוצים לבקש טובות מהילדים כדי לחיות. שנים היינו רעבים כאן ובנינו הכול בשתי ידיים. הכול שכחו". גם בכל הנוגע לזכויות הבן הממשיך במושב סבור גלעדי שהמצב הנוכחי, שמאפשר לבן ממשיך אחד להמשיך ולהפעיל את המשק החקלאי, אינו מתאים למציאות: "זו בעיה קשה. איך אפשר להעביר משק לילד אחד? אין בן או בת היקרים אחד יותר מהשני. צריך אפשרות לתת לכולם. זה יוצר הרבה בעיות במשפחות ויריבות בין אנשים. דורות שלמים מתו כדי שהקרקע הזו תהיה שלנו. הילדים היום לוקחים משכנתאות בחוץ, מתחייבים לבנקים, גרים בשכירות. זה פיתוח? זו שמירה על ההתיישבות? צריך לתת לכולם את האפשרות לבנות כאן בית. צריך להיות פתרון צודק". בני הזוג גלעדי יושבים שניהם בבית הישן, מוקפים בתמונות של בני המשפחה ובתמונות ישנות מימים רחוקים שבהן נראה גלעדי רוכב על סוס לבוש בסגנון ערבי בדרום הארץ. "אנחנו מאוכזבים מאוד ממה שקורה היום במושבים", מוסיפה טובה, "הכול הפך לווילות עם מכוניות יקרות. אין יותר שכנים, אין עזרה הדדית. כולם רק מסתכלים על הכסף ששווה הקרקע וחושבים שכולם מיליונרים". עו"ד גד שטילמן, שמייצג את בני הזוג גלעדי מול מינהל מקרקעי ישראל, מספר שתביעות מסוג זה נפוצות במושבים בכל הארץ: "הוועדות המקומיות והמינהל מגישים את התביעות בכל מקום. הבעיה היא שהמינהל מתייחס לחוק היבש בלי לראות את המציאות בשטח. זו עצימת עיניים. במקביל, חוסר הגמישות של בתי המשפט והיעדר מנגנון של ועדות חריגים בתחום זה אינו מאפשר להתייחס לסיפור של האנשים וללכת לקראתם. גם במקרה של משפחת גלעדי, מוטב היה לאפשר להם לשמור על הכבוד העצמי בלי להיות תלויים בכספי הביטוח הלאומי או בילדים".

מגשימים

סוג היישוב: מושב

אזור: מועצה אזורית דרום השרון

שנת הקמה: 1949

מספר תושבים: 1,030

"מחירי הנדל"ן לא מאפשרים לנו לרכוש נכס במרכז"

 אורטל בארי ובר בן אדיבה / צילום: אביהו שפירא

אורטל בארי היא בת קיבוץ שקפצה על ההזדמנות לחזור עם בן זוגה לחצר המשק: "בני קיבוץ בתל אביב רואים בזה הזדמנות כלכלית"

מחירי הדירות הגבוהים במרכז מובילים בני קיבוץ שעזבו את המשק לחזור אל מקום הולדתם. אם מדובר בקיבוץ שנמצא בפריפריה, ההתלבטות תנוע בין העובדה שהקיבוץ מאפשר מקום מגורים 'בר השגה' במציאות הנדל"נית של היום לבין הצורך במציאת תעסוקה, שאינו דבר פשוט בסביבות שבהן ממוקמים קיבוצים מרוחקים.

במקביל, גם בקיבוצים, בדומה לסוגיית ה'בן ממשיך' במושבים, לא תמיד יוכלו לקבל כל הבנים או הבנות את אפשרות החזרה. אורטל בארי (30) ורן בן אדיבה (34) הם זוג צעיר שהחליט לעבור לקיבוץ מעיין ברוך. בארי היא בת קיבוץ שעזבה אותו לפני שנים אחדות ובן זוגה הוא בן קרית שמונה.

"אנחנו חוזרים לקיבוץ לאחר שגרנו 4 שנים במרכז הארץ. גרנו בשכירות ביחידת דיור קטנה במושב מזור ותמיד ידענו שנרצה לגור בבית פרטי עם גינה", מספרת בארי. "מחירי הנדל"ן לא מאפשרים לנו עכשיו וגם כנראה לא בעתיד לרכוש נכס שכזה באזור המרכז.

"אנחנו זוג צעיר, אין לנו גב כלכלי והגענו למסקנה שהפתרון יכול להיות רק בפריפריה. ככל שהזמן עובר, הפער גדול יותר ויותר. ההצעה שקיבלנו בקיבוץ היא אטרקטיבית ואפשרית למימון. זה עדיין מצריך השקעה כספית ראשונית של כמה מאות אלפי שקלים אבל יותר מציאותית מבית במרכז שלא נוכל להרשות לעצמנו".

ההצעה שקיבלו בני הזוג מהקיבוץ תאפשר להם לרכוש בית קיים בתחום הקיבוץ או לבנות בית חדש על מגרש בתוך תחום הקיבוץ. "מדובר בבתים בשטח ממוצע של כ-70 מ' ובמחיר ממוצע של כ-200 אלף שקל".

בארי מודה שהשיקול בנוגע לאפשרויות התעסוקה מכריע: "אין ספק שקשה למצוא תעסוקה באזור הצפון. אבל אחרי שגרתי במזור, שזה מרכז הארץ, אבל להגיע ממנו לתל אביב לקח לי שעה וחצי של עמידה בפקקים, זה קצת הכניס לפרופורציה. זו בעיה לא פשוטה ולא מעט אנשים אחרים מהססים לפני שהם עושים את אותו המהלך".

במקרה של בארי ובן אדיבה, החליטה בארי לעבוד כעצמאית בתחום יישוב הסכסוכים ובמקביל עובדת גם בעמותה אמריקאית העוסקת בפיתוח מנהיגות בקרב נערות ישראליות ופלסטינאיות. בן זוגה עובד בכרמיאל, בחברת פרוטליקס. "אנחנו לא יכולים להתלונן במישור התעסוקתי אבל אי אפשר להתווכח עם העובדה שיש באזור הצפון מגוון קטן מאוד של אפשרויות וגם רמת המשכורות נמוכה יותר".

בדומה לקיבוצים ומושבים אחרים ברחבי הארץ המנסים לקלוט חזרה בנים ובנות ממשיכים לא תמיד ההיצע הקיים מתאים לביקוש. "בעבר ניסו לקלוט לקיבוץ בנים ממשיכים אבל לא הייתה היענות והפסיקו. בגיוס הנוכחי עשו קבוצת מיקוד בצפון ובתל אביב. בקרב בני הקיבוץ בתל אביב יש היענות גדולה. תופסים את זה כהזדמנות כלכלית. דווקא מי שגר בצפון מודע יותר לקשיים ופחות מתלהב".

לשאלה מה יקרה אם הביקוש יגבור על היצע המגרשים והבתים הקיימים בקיבוץ, אומרת בארי: "בינתיים עוד לא ברור מה ההיענות אז עוד לא הגיעו להתלבטות הזו".

מעיין ברוך

סוג : קיבוץ

אזור: גליל עליון

שנת הקמה: 1947

מספר תושבים: 639 תושבים (70 משפחות וכ-100 סטודנטים)

בגיל 87 המדינה מכריחה אותי לראשונה לבקש השלמת הכנסה

 מאיר שפרונץ / צילום: איל יצהר

החקלאים בבצרה כבר לא יכולים להתפרנס מחקלאות, אבל להשכיר את השטח אסור להם. "המדינה הופכת אותנו לעבריינים"

מאיר שפרונץ כבר לא ילד. הוא נולד בהונגריה, עבר את השואה ומוכר כבעל 32 אחוזי נכות. הוא עלה לישראל, הצטרף לפלמ"ח ונמנה על מקימי קיבוץ מבטחים בנגב. את אשתו הכיר כאשר ג'יפ שבו נסע עלה על מוקש, והוא נפצע והובהל למרפאה בקיבוץ מבטחים, שם עבדה כאחות.

לאחר שנישאו, החליטו בשנת 1949 להתיישב במושב בצרה, שבו חיו אז כ-30 משפחות. "בשביל להתקבל שילמנו 1,000 לירות וקיבלנו 4 דונם", משחזר שפרונץ. "היינו צריכים לקחת הרבה הלוואות כדי לממן גם את הכלים והציוד. היו גם הרבה גניבות, ואז מצאתי את עצמי לוקח הלוואות על הלוואות. עבדתי בחוץ כדי לחסוך כסף עד שקיבלתי רישיון ל-30 תרנגולות מטילות והקמתי לול, שגדל ל-1,000 תרנגולות, והגיע ל-18,000 תרנגולות".

אבל היום, בגיל 87, מדינת ישראל מגדירה את שפרונץ כעבריין. העובדה שנמנה על מקימי הארץ ושרד את השואה, כלל אינה רלוונטית. "יום אחד בא פקח ואמר 'מצטער, בגלל חוק הגליל אתה צריך לפרק את הלולים', וקיבלנו פיצויים של 1.60 שקל על כל קילו. אמרו לי בזמנו להקים פרדס לתפוזים כי תפוזים זה 'הזהב של המדינה', והשנה מילאנו מכל הפרדס בסך הכול שבעה מיכלים. זה לא מכסה אפילו את הוצאות המים. אמרתי לבן שלי 'די, מספיק. בשנה הבאה נסגור את הפרדס'.

"כדי להתפרנס השכרתי את הלולים הנטושים כמחסנים. במקום לשלם 20 דולר למחסן באזור תעשייה, דרשתי בסך הכול 4 דולרים. אבל אז משרד הפנים סגר אותם, ושילמתי 70 אלף שקל קנס. עכשיו גם מינהל מקרקעי ישראל דורש 180 אלף שקל עבור דמי שימוש ואני לא יודע איך אצליח לשלם סכום כזה. כבר כמה שנים שהמחסנים סגורים ולאט לאט נגמר לי הכסף שחסכתי".

עם מקל הליכה לדוכן הנאשמים

"המדינה מכריחה אותי בגיל 87 לבקש השלמת הכנסה. אני אפילו מהגרמנים לא הסכמתי לקבל פיצויים. הביורוקרטיה הזאת משפילה. ב-1,000 לירות ששילמתי בשנת 1949 כדי להתקבל למושב, יכולתי לקנות 10 דונם ברעננה".

במצב שבו נמצא שפרונץ נמצאים גם תושבי מושבים רבים במרכז הארץ, בעיקר מבוגרים, שמגיעים בגיל 70, 80 ואפילו 90, לעתים בעזרת מקל הליכה, לדוכן הנאשמים בבתי המשפט. הסיבה: העובדה שהיו אחראים לפעילות לא חקלאית כמו השכרת מחסנים, על קרקע שייעודה המוגדר הוא חקלאות.

האבסורד, לדבריהם, הוא שהמדינה היא שהביאה את מי שהתפרנסו מהקמת לולים התואמים את ייעודה החקלאי של הקרקע, לסגור אותם בשנות ה-90 בשל "חוק הגליל", שהעניק סבסוד תוספת מכסות לביצים ליישובי הגליל, על מנת לעודד פיתוח בפריפריה.

"המדינה מסבסדת בצדק את הגליל והנגב בנושא הלולים", מסביר עו"ד עמית יפרח, יו"ר אגף קרקעות ואגודות שיתופיות בתנועת המושבים, "הבעיה היא שנוצרה בעצם תחרות לא הוגנת שיצרה חוסר כדאיות להישאר בענף הלול. ובעלי הנחלות נפרדו מהלולים, אבל לא מהמבנים".

בשלב מסוים, מספרים החקלאים המבוגרים, ובסמוך לסגירת הלולים ולעלייה הגדולה מברית המועצות לשעבר ב-1991, איפשר שר השיכון אריאל שרון להסב את המבנים במושבים ליחידות מגורים ולהשכיר אותן, מה שפתר לרבים מהם את בעיית הפרנסה. "הממשלה רצתה לייצר פתרונות מגורים, וניתן היה להסב לולים למגורים במסגרת הוראת שעה", מסביר יפרח. "אבל בשנת 2004 החליט שר הפנים דאז אברהם פורז שלא לחדש את הוראת השעה, ופתאום ביום אחד בשנת 2004, הפכו בעלי נחלות רבים במושבים לעבריינים".

אריק דוברוב, בן 90, נולד במושב בן שמן, להורים שעלו מרוסיה. "עסקנו בגידול מלפפונים לשימורים", הוא מספר, "אך עיקר הפרנסה ביישוב היה מהרפת. בשנת 1947 החליטו לפנות את בן שמן בגלל שהיה מסוכן לגור במקום מוקף אויבים. נאלצנו למכור את הפרות לתעשיית הבשר, וחלק מהפרות שאהבנו, שחטנו בידינו".

דוברוב היה בן 26 כשעזב את בן שמן, "אחרי שהייתי חניך בבית הספר לחקלאות בבן שמן, שם למד עם מי שהיום נשיא המדינה שמעון פרס.

"אשתי ואני הגענו לבצרה ב-1948 והיינו המשפחה ה-11. המוסד המיישב היה חברת רסקו ושילמנו 500 לירות כדי לקבל זכות חכירה לדורות. הייתה מלחמה ולא היו פועלים אז בנינו בעצמנו את הבתים, וגרנו בבתים לא גמורים, בלי שירותים ומקלחת. התחלתי בגידול קישואים ופלפלים, ובהמשך בניתי לולים. אבל ההתקדמות שלנו היהודים בכל נושא הפיתוח והטכנולוגיה, באה בסוף על חשבוננו. היה עודף היצע ומחירים ירדו, ו-95% מהחקלאים שהלכו להתיישבות הפכו למיותרים והחלו לחפש פרנסה. אריאל שרון אמר שנהפוך את כל המבנים למגורים, עשינו את זה ובסוף חטפנו משפטים. ועכשיו שהמבנים נטושים, המינהל דורש מאיתנו כסף בגין דמי שימוש ראויים. הלכנו להתיישבות מתוך ציונות. לימדו אותנו שחקלאות זה יסוד המדינה. שמרנו על האדמה הזאת וזה כואב".

"כולם מפסידים"

ביוני 2011 נראה היה לרגע שהושגה פריצת דרך. בית המשפט העליון בראשות השופטת דורית בייניש אישר את החלטה 1101 של מינהל מקרקעי ישראל, שקבעה כי בעלי נחלות במושבים יוכלו להשכיר מבנים בשטח של עד 500 מ"ר לפעילות לא חקלאית. על ההחלטה הוגשו עתירות לבג"ץ על ידי פורום 15 הערים הגדולות, עמותת אדם טבע ודין והאגודה לצדק חלוקתי, שטענו כי מדובר בהחלטה שתביא לבריחת עסקים מהערים אל המושבים. בג"ץ אמנם אישר את ההחלטה, אך ביטל את הסעיף שאיפשר להשכיר את העסקים, כך שרק החקלאים עצמם הורשו לעסוק בפעילות לא חקלאית. נוסף לכך, מימוש ההחלטה היה מותנה בתשלום של 91% מערך הקרקע למינהל מקרקעי ישראל.

לטענת החקלאים, מדובר בהחלטה שלא ניתן ליישם בפועל. "כולם מפסידים מזה. אני שלא יכול להשכיר, הרשות המקומית שלא תקבל יותר ארנונה מהמחסנים שיעמדו סגורים ונטושים, והמדינה שהותירה אותי חסר ברירות לבקש ממנה הבטחת הכנסה", אומר אחד החקלאים.

יפרח מוסיף: "המטרה של החלטה 1101 של המינהל הייתה לאפשר לחקלאי בתוך ה-2.5 דונם שלו, להתפרנס מפעילות לא חקלאית, מצימרים ועד אחסנה, גלריות, ובתי מלאכה זעירים, עד שטח של 500 מ"ר. למושבניקים אין פנסיה, אבל מדובר באנשים מבוגרים שלא באמת יכולים בעצמם להפעיל עסקים. ההחלטה אולי טובה לאנשים צעירים שרוצים להקים צימר ליד הבית, אבל לא לבנאדם בן 80. הסכומים שנדרשו לשלם עבור יישום ההחלטה הם בלתי אפשריים, מה גם שאף בנק לא ייתן להם הלוואה בגילם. המדינה בעצם הפכה את האנשים האלה לעבריינים שנרדפים על ידה, בלי לאפשר להם חלופה לפרנסה".

רבים מהחקלאים מסתכלים בתימהון על החלטות אחרות שמקבלת המדינה, המציבות סימן שאלה בנוגע ליד הקשה שנוקטת המדינה דווקא איתם. כך למשל, רק לאחרונה הפיץ משרד השיכון בשיתוף עם הוועדה המקומית לתכנון ובנייה רמלה, הודעה שלפיה יפעל בקרוב להכשיר את כל עבירות הבנייה שבוצעו לאורך השנים בשכונת ג'ואעריש בעיר. "למה עבירות הבנייה שביצע המגזר הערבי ברמלה, מקובלות על המדינה, ודווקא השימוש של המבנים הנטושים שלנו להשכרת מחסנים, לא בא בחשבון? אנחנו ששמרנו על המדינה הזאת עבריינים, ואלה שבנו בתים שלמים בניגוד לחוק, מקבלים פרס".

עו"ד יעקב רוזן, בעל משרד רוזן בסיס המייצג את שפרונץ, מספר: "בשנת 2009 ניתן פסק דין של בית משפט השלום ברחובות, בתביעה של מינהל מקרקעי ישראל נגד שישה בעלי נחלות במושב חגור שביצעו שימוש לא חקלאי על קרקע חקלאית. השופט הרן פיינשטיין קבע כי השימוש החורג יופסק והמבנים ייהרסו, אך גם הבין את הבעייתיות שבדבר וקבע כי פסק הדין ייכנס לתוקף רק אחרי מותם של השישה, ולמעשה יחול רק על יורשיהם.

"'הנתבעים הם מושבניקים אשר עברו את כל מאורעות הגדילה והצמיחה והקשיים של המדינה ושלהם', כתב פיינשטיין בפסק הדין. 'אשר ישבו בישוב ספר ותרמו לביטחונה של המדינה בכל אותן שנים קשות, בלי רקע חקלאי, בלי מיומנות חקלאית ראשונית והכל תוך לימוד עצמי תוך גידול משפחה ותוך מלחמה בלתי פוסקת לפרנסה'. אבל מינהל מקרקעי ישראל ערער על פסק הדין לבית המשפט המחוזי, ושם הערעור כבר התקבל", מסביר רוזן. "כלומר גם בתי המשפט המחוזיים כבר מבטלים החלטות של השלום לטובת החקלאים. צריך לזכור שהחלטה 1101 של המינהל דווקא כן באה לסייע לבעלי נחלות במושבים להתפרנס מהשכרת מבנים שלא בשימוש חקלאי, אך מי ששינו את התמונה היו ארגונים כמו הקשת המזרחית והאגודה לצדק חלוקתי שערערו על ההחלטה, וטענו כי ההחלטה מנציחה את הזכות של אלה שתפסו קרקעות להמשיך ולהשתמש בהן. כאשר לטענת הארגונים השונים, הדבר יסכל רפורמות אגרריות כמו חלוקת הקרקעות לכולם".

נחלה אחת לשבעה אחים

אחת הטענות שעולות כנגד החקלאים במושבים היא שאם כל כך קשה להם להתפרנס, הם יכולים למכור אותן, שכן כל נחלה שווה מיליוני שקלים.

רפי אבגי ממושב בצרה מסביר שהטענה הזו אינה מדויקת. "עלינו לארץ בשנת 1956 ממרוקו", מספר אבגי. "היינו שישה ילדים ואמא הייתה בהריון. עוד במרוקו שילמו הורי לרסקו כסף שהעבירו לבנק בצרפת, והחליטו להיות חקלאים. השנים הראשונות היו קשות מאוד. גרנו בבית קטן, ובהתחלה אבא לא ידע מה זה חקלאות. הוא הקים לול ועבד בפרדס המשותף של המושב, ולאט לאט בנה עוד לול.

"בשנות ה-90 ההכנסות מחקלאות מאוד הידלדלו, ההורים כבר היו מבוגרים, והפכנו בית אימון לאפרוחים ליחידה שהשכרנו. אחר כך הפכנו אותם למחסנים, ועד שנת 2000 המחסנים החזיקו את ההורים שלי. לא הרווחנו מזה מיליונים, אלא בערך מה שמרוויחה ריקי כהן מחדרה, ובשנת 2000 הוועדה המחוזית תבעה אותנו שהמבנים לא תואמים את הייעוד החקלאי. את הבית עצמו השכרנו כשההורים נפטרו, ואז בא המינהל ואמר 'אסור לכם להשכיר למגורים לצדדים שלישיים, רק לגור בעצמכם'. מה לעשות שכל אחד מהאחים גר במקום אחר, עם משפחה, ילדים ובתי ספר? אנחנו מנסים למכור את הנחלה כבר הרבה זמן ולא מצליחים. אפילו בידיעה שאחרי חלוקת הכסף בין שבעה אחים, ותשלום מיסים למינהל, לא יישאר לנו כסף אפילו לדירה אחת.

"מציגים אותנו כעבריינים שעושקים את המדינה, אומרים שקיבלנו את האדמות בחינם וזה לא נכון. שילמנו על האדמה הזאת כסף עוד במרוקו".

משה גרין: "כולם מפסידים"

האדם שאולי הכי מזוהה עם עבירות של שימוש חורג בבצרה, הוא משה גרין, בעל מתחם הנעליים אליטל שבו פועל גם גן האירועים וילה סוקה, ועמד בעבר בראש מפלגת "צומת" שייסד רפול. "המדינה מתנהלת באבסורד", אומר גרין. "מצד אחד, המינהל טוען שעל המתחם שלי חל חוזה חקלאי, ולכן השימושים הם חורגים, מצד שני התוכנית שחלה על הקרקע היא לא חקלאית. גם אם אני רוצה היום להרוס את המתחם ולהקים עליו לולים, אני לא יכול, כי מתחת לקרקע ישנם מי תהום שאסור על פי חוק לזהם אותם.

"מי ירוויח אם המבנים במתחם ייהרסו? מי ירוויח שמתחם אליטל ייהרס או שקפה תפוז בבצרה ייהרס? ההפסד יהיה לא רק של בעלי הקרקע, אלא של הציבור. בכל העולם אנשים רוצים לטייל בכפר ולאכול במסעדה. צריך לאפשר לחקלאים לתת את זה לציבור. המדינה החליטה שבית קפה בכפר זה פשע. למה? הרי אדם בן 80 לא יכול להתפרנס מחקלאות, ובכל זאת מביאים אנשים גם בגיל 90 להעיד בבתי משפט כעבריינים. ראיתי את האבסורד בחוק, והלכתי ללמוד משפטים, אני עו"ד ועד היום לא הבנתי מה ההיגיון במושג שנקרא 'שימוש חורג'. המניעים כאן לא ענייניים. במקום לשנות את החוק מהגדרות מעורפלות כמו שימוש חורג, נותנים יד למדיניות של קריצות, בין אם מישהו במינהל קורץ, או מישהו בוועדות התכנון".

"הבעיה הגדולה יותר היא מצוקת הדיור, שקיימת במושבים ובקיבוצים בדיוק כמו בערים. צריך להפשיר את הקרקעות לבנייה למגורים. זה הפתרון היחיד שיפתור את מצוקת הדיור בישראל. אי אפשר לרצות להוזיל את מחירי הדיור, ולא להפשיר קרקעות למגורים."

בצרה

סוג: מושב

מיקום: צפונית לרעננה, שייך למועצה האזורית חוף השרון

שנת הקמה: 1946

מספר תושבים: 1,143 נפשות

"הבן הממשיך לא יורש נכס, אלא משק חקלאי"

 יוסי ישי / צילום: איל יצהר

מנכ"ל משרד החקלאות היוצא, יוסי ישי: "המחלוקות והמריבות לגבי 'בן ממשיך' מתרחשות כמעט רק במרכז הארץ, שם ערכי הנדל"ן עלו. בפריפריה החקלאית אין בעיה"

"המשק החקלאי לא נועד לרווח נדל"ני. בנחלה יכול להיות רק בן ממשיך אחד וכך זה צריך להישאר. כשזה בלתי אפשרי, אפשר למכור את הנכס ועדיף לחקלאי אחר", זו דעתו של יוסי ישי, מנכ"ל משרד החקלאות היוצא ובן למושב חקלאי בעצמו.

"המחלוקות והמריבות לגבי 'בן ממשיך' בנחלה קיימות כמעט רק במרכז, שם ערכי הנדל"ן עלו. בפריפריה החקלאית אין בעיה", ממשיך ישי, "כשנחלה שווה למעלה ממיליון דולר נוצר מצב שהבן הממשיך צריך לפצות את אחיו בסכומים גבוהים מאוד ואז זה הופך לבלתי אפשרי".

"בן אחד ממשיך והאחים מפרגנים"

ישי, בעל נחלה ומשק במושב גילת בצפון הנגב, סבור שערך המשק החקלאי והמשך קיומו חשוב מכל דבר אחר. "זה כלל ברזל שהנחלה תמשיך לפעול. הנדל"ן לא מעניין אותי בכלל", הוא טוען ומביא כדוגמא את הסיפור של משפחתו: "קבענו שבן אחד ממשיך, כי הוא עבד כשכיר במשק כמה שנים וזה היה טבעי. שני בניי האחרים עוסקים במקצועות שונים: האחד מנתח ויישאר כזה והשני כלכלן ואיש שיווק. השלישי רצה לעסוק בחקלאות ואחיו מפרגנים לו".

- מה ניתן לעשות במקומות שבהם ירושת הנחלה הופכת לבעיה משפחתית?

"במקום שבו שיש חקלאות אמיתית, הבן הממשיך לא יורש נכס אלא משק חקלאי. יש הבדל גדול. משק הוא לפעמים נטל לא קטן. עבודה קשה. המטרה בעיני היא המשך פעילות המשק החקלאי. במקרה שהעניין הוא בערך הקרקע אני חושב שעדיף שהמשק יימכר למי שבאמת רוצה לעסוק בחקלאות. זו גם סיבת התנגדותי להחלטת המינהל לאפשר פיצול יחידת המגורים מהנחלה ומכירתה בנפרד".

- בעלי נחלות היו מעדיפים לחלק נחלה בין הילדים, שיבנו עליה את ביתם, בלי לריב ובלי להצטרך למכור את המשק.

"אין לי התנגדות שכמה אחים יבנו ויגורו על הנחלה, אבל בלי זכויות במקרקעין. את הזכות והבעלות על הנחלה יכול להחזיק רק הבן הממשיך. האחרים יכולים להיות במעמד של תושבים".

"שיהיה תמהיל שימושים בקרקע"

מלבד סוגיית הבן הממשיך, נוצרה עם השנים בעיה נוספת ברבים מהמושבים: הקושי להתפרנס מענף החקלאות, וכן הגיל והמצב הבריאותי של חלק מהחקלאים הוותיקים שמנעו מהם להמשיך לעבוד בחקלאות, גרר לא מעט בעלי נחלות להשכיר סככות ומחסנים לצדים שלישיים.

ישי מתנגד נחרצות לתופעת המחסנים שפשתה במושבים, אולם במקביל מציע דרך ביניים: "התופעה של המחסנים היא תופעה שלילית ואני לא תומך בה בכלל. מה שגרם לתופעה הזו היא השחיקה הגבוהה ברווחיות של החקלאות. אם לפני עשור היו 40 אלף חקלאים, היום יש רק 15 אלף. קשה היום הרבה יותר להתפרנס מהענף.

"כדי לפתור את הבעיה צריך לעשות מה שקיים כבר שנים באירופה: תמהיל שימושים שונה בקרקע, אבל תמהיל שימושים כזה שתואם את האופי החקלאי או הכפרי. לא מחסנים אלא יקבים, בתי בד, חיתוך ירקות לסלט, חוות סוסים לרכיבה טיפולית ומתקנים סולאריים. אפילו עסקים קטנים כמו קליניקות קטנות וצנועות יכולות להיות מתאימות לקרקע חקלאית, אבל לא מחסנים ומבני ענק שמושכים עשרות או מאות כלי רכב אל תוך המושבים. זה לא".

גילת

סוג: מושב

אזור: צפון הנגב (סמוך לאופקים)

שיוך מוניציפלי: מועצה אזורית מרחבים

שנת הקמה: 1949

מספר תושבים: 1,103

"האישה עשתה הכול כדי שהמושב לא יקבל אותנו"

 מושב יגל / צילום: איל יצהר

האגודות השיתופיות במושבים עדיין יכולות להחליט מי יבוא לגור במושב

אם חתמתם על חוזה לרכישת בית במושב, ואפילו אם שילמתם מקדמה שמנה - זה עוד לא סוף הסיפור. כל עוד האגודה השיתופית לא אישרה את קבלתכם, אתם רחוקים מלהזמין הובלה. על כך יכולים להעיד שלומי אסרף ושרית גבריאלי, שביקשו לפני ארבע שנים לרכוש משק במושב יגל.

המשק פורסם למכירה במסגרת הליך גירושין בין בני זוג, והוצע למכירה "באילוץ" על ידי שני כונסי נכסים. אסרף וגבריאלי הגישו הצעה לרכישת המשק, ששוויו הוערך על ידי שמאי מקרקעין ב-3 מיליון שקל. לאחר שהצעתם הוכרזה כהצעה זוכה, הם חתמו בשנת 2009 על הסכם לרכישת המשק, ואף שילמו תשלומים ראשונים בסך מיליון שקל. בהסכם שנחתם צוין כי המכירה כפופה לאישור האגודה השיתופית של מושב יגל.

בינתיים נפטר הבעל המוכר, והאישה ביקשה לסכל את מכירת המשק על מנת להמשיך להתגורר בו. היא פנתה לבית הדין הרבני הגדול בירושלים במטרה לבטל את ההסכם שנחתם בין הקונים לכונסי הנכסים, בנימוק כי על פי צוואת בעלה, המשק לא יימכר ויישאר בחזקתה ובחזקת ילדיה. קלף נוסף שהחזיקה האישה בידיה, היה האגודה השיתופית שטרם אישרה את קבלתם של בני הזוג.

"חלמנו לקנות משק במושב, ולא תיארנו שהעסקה תהיה כל כך מורכבת אחרי שכבר חתמנו על קניית המשק", מספר אסרף. "האישה עשתה הכול כדי שהמושב לא יקבל אותנו. היא עברה בית-בית במושב וביקשה מהאנשים לא לקבל אותנו כדי שהיא תוכל להמשיך להתגורר בבית. אנחנו אנשים רגילים, עובדים, אין לנו תיקים במשטרה, לאשתי תואר ראשון, אני שירתתי בצבא ויש לי עסק. שילמתי 10% מערך הבית, וכבר לקחתי משכנתא של 2 מיליון שקל. ניסינו לפנות לבית המשפט, אבל לאגודה מותר להחליט לא לקבל אותנו, ואנחנו נשארנו בלי משק ובלי כסף. שקלנו לצאת להרפתקה משפטית כדי להתגורר במושב בלי להיות חבר באגודה, אבל החלטנו בסוף שלא. הבעיה היא שבינתיים עברו שלוש שנים, ומחירי הנדל"ן עלו".

עילה לביטול ההסכם

בית הדין הרבני הגדול בירושלים דן בעניין ומצא כי אי קבלתם של בני הזוג למושב היא עילה לביטול ההסכם, אך על כונסי הנכסים להשיב להם את כספי הפיקדון ששילמו, ומאחר שיצאו ניזוקים מכך שהמתינו זמן רב למימוש העסקה, ובינתיים מחירי הנדל"ן עלו באופן ניכר, ובהתחשב בכך שלמוכרת היתה יד באי הסכמת המושב לקבלם, יש לפצות את בני הזוג בסכום נוסף. במארס האחרון פסק בית הדין כי העסקה מבוטלת והורה למוכרת לפצות את בני הזוג בסכום של 1% לכל שנה מאז שנחתם הסכם המכר עד ביטולו כעת. המוכרת גם נדרשה לשלם את שכר הטרחה של כונסי הנכסים שעמד על 4% משווי המשק שהוערך ב-3 מיליון שקל.

לדברי עו"ד אייל סודאי, שייצג את בני הזוג, "אחרי שהמדינה ביטלה את חוקיות ועדות הקבלה, נחלות במושבים הן המקום היחיד שהתופעה הזאת עדיין מותרת, בניגוד להרחבות למשל. לאגודה השיתופית במושב מותר לא לקבל מועמד מכל סיבה שהיא, וזו הייתה הבעיה במקרה הזה.

"בדרך כלל הבעיות צצות במימושים של נכסים במקרים שהבית מעוקל בגלל אי תשלום משכנתא, או במקרים של גירושין, כאשר המוכרים הם כונסי נכסים. בניגוד לאלפי בתים שנמכרים בכינוס נכסים בעיר בלי בעיות מיוחדות, במושבים, החייב שביתו מועמד למכירה בלי שהוא רוצה, הוא חבר האגודה ואז האגודה מסייעת לו באי קבלת הקונה החדש. אותה אישה שבני הזוג קנו ממנה את המשק לא רצתה למכור ועשתה כל מה שיכלה כדי שלא יקבלו אותם. גם פוסקי בית הדין הרבני הביעו את מורת רוחם נגד התנהלות האגודה, ולמרות שאין להם משפטית יכולת לפעול נגד האגודה, עדיין פסקו לטובת בני הזוג 100 אלף שקל פיצוי".

לדברי סודאי המסקנה היא כי "כל עוד אגודה שיתופית לא מאשרת חברות באגודה, צריך לשים את העסקה בהמתנה, ולהבין שהעסקה לא גמורה. בעסקאות כאלה, עדיף שהקונה יעבור קודם ועדת קבלה, ורק אחר כך יחתום על הסכם הרכישה". e

יגל

סוג: מושב

אזור: סמוך לעיר לוד ולנמל התעופה בן גוריון

אופי: אוכלוסייה מסורתית

שנת הקמה: 1950

מספר תושבים: 810