הזעם היה בשוליים

יותר מ-10,000 איש יצאו להפגין אמש, מוצאי שבת, במספר מוקדים ברחבי הארץ. אבל השאלה העיקרית היא האם להפגנות הראשונות האלה יהיה המשך - או שמא מדובר בערב חד-פעמי, מין דז'ה-וו למה שהיה ב-2011.

מאחר שידוע למי ניתנה הנבואה לא אנסה לחזות פה את העתיד, אבל דבר אחד די ברור לי: הגל הנוכחי (אם אפשר לקרוא לערב אחד גל) הוא פריך ושברירי הרבה יותר ממה שהיה קודם.

הסבב הקודם של המחאה נבנה ותסס במשך תקופה ארוכה של שלטון אלים ומנותק של ההון - היו אלה הימים העליזים של הטייקונים שחגגו, ומאז ירדו מעט מגדולתם - בשילוב של כנסת קיצונית וניסיונות חקיקה אנטי-דמוקרטית. כל אלה גרמו להתפרצות ספונטנית אך ממוקדת יחסית בדברים שקל להתחבר אליהם, מחירי הדיור והקוטג'.

הפעם הזו, מהתרשמותי אחרי ערב אחד, שונה מהותית. רק לאחרונה היו בחירות שהמחאה הביאה להקדמתן והכתיבה פחות או יותר את התכנים שעמדו במרכזן, ובסופן קיבלנו כנסת וממשלה טובות יותר ממה שהיו לנו קודם. הציבור קיבל הזדמנות לשנות את המדיניות באופן מהותי, אבל בחר מחדש - וכנראה ידע למה - בבנימין נתניהו והעלה את יאיר לפיד ונפתלי בנט, שלושת הטנורים של הקפיטליזם.

התקווה שהייתה באוויר עד לפני כמה שבועות אולי התמעטה משמעותית, אבל היא עדיין שם, ולצד האכזבה והכעס המובנים של חלקים גדולים בציבור, עומדת גם ההבנה שאנחנו בתחילתו של תהליך, לא בסופו. זאת, בלי להיכנס כאן שוב לתקציב עצמו, שאת הביקורת המוצדקת עליו יודעים לדקלם גם ילדי הגן שקיצצו להם בצהרון.

אבל לעובדה שהציבור מודע הרבה יותר לסוגיות כלכליות-חברתיות יש שני צדדים: מצד אחד, אנחנו מבינים שאפשר וחייבים לקחת את הכסף גם ממקומות אחרים מאלה שבחרה הממשלה לקחת מהם (בינתיים, דברים רבים יכולים להשתנות); ומצד שני, אנחנו מבינים גם שחייבים לקחת. שאין ברירה. גם זה חלחל. עמוק.

נכון שעיני הציבור נפתחו - כך חוזרים ואומרים לנו. אבל הם נפתחו לא רק אל חוסר הצדק המובנה והמרושע לעיתים שבשיטה (לקחת מהמקומות ומהאנשים שקל לקחת מהם), אלא גם - ובטח לא פחות - אל עומק הבור שאנו עומדים מולו ואל העובדות שחייבים למלא אותו ומהר ושכנראה באמת אין ברירה.

לגל הקודם של המחאה היה נמסיס ברור, מה שאין הפעם. רוב הציבור אולי כועס על לפיד ומאוכזב ממנו, אבל גם מאמין לו (כך אני מאמין) ולכוונותיו, ומבין שלפיד טוב וכן מקודמיו.

אני לא פסיכולוג המונים, אבל נראה לי שמה שהרוב רוצה זה לחזור ולאהוב את שר האוצר מחדש, וזה לא צריך להיות כל-כך מסובך: אנחנו במרחק של 2-3 רפורמות וכמה חודשים משם.

מה גם שייתכן כי כמה עיזים שיוצאו מהתקציב על-ידי ראש הממשלה, שישחק את תפקיד "השוטר הטוב", וכמה צ'ופרים פה ושם יכולים להספיק כדי לגרום לאנשים לתחושת סיפוק (אולי רגעית ומזויפת) ולהתפוגגות מהירה של המחאה הנוכחית. זאת, כמו שקרה עם פרשת בנק לאומי ונוחי דנקנר. הציבור זעם, הבנק עשה פניית פרסה, הציבור נרגע. כל הסיפור נמשך ימים ספורים, ונשכח.

יודעים לצאת לרחובות

חלק מעמיתיי בכלי התקשורת ראו ותיארו זעם אצל המוחים. אבל בעיניי הזעם היה בשוליים. זו לא הייתה הפגנת זעם. זו הייתה יותר הפגנת בלבול, אכזבה ותחושת הונאה. לא היה בה מסר ברור. לא היה היגיון פנימי. לא הייתה הנהגה ברורה (וזה לא רע בהכרח). בליל המסרים שהועלו בה נע מהקונקרטי (קצבאות ילדים מול הטבות מס לחברות הגדולות) אל המופרך (להלאים את הגז), דרך דרישה לא ברורה מלפיד שיחזור לטלוויזיה.

שאלתי כמה אנשים, רוצים לחזור לימי השר יובל שטייניץ? ברור שלא. חברים רבים ממפלגת העבודה באו להפגין ושרו בקול גדול, אבל מפלגת העבודה יכולה הייתה לקבל את תיק האוצר, וסירבה. אמש הייתה זו הפגנת שמאל. לא שיש משהו רע בזה, אם לצטט תוכנית טלוויזיה, אבל זה רחוק מלהיות מספיק.

ולמרות, או בהמשך, לכל מה שנאמר, ההפגנות אמש היו חשובות. הן הוכיחו כי הציבור הישראלי, או לפחות חלקים ממנו, לא רק נאה דורש (משר האוצר לצאת מהפייסבוק) אלא גם נאה מקיים, ויודע לצאת לרחובות כשצריך.