הטונים עולים בדיסקונט, אך בבינלאומי הסכסוך עמוק יותר

שלוש שנים של שקט ביחסי העבודה בבנקים הופרו לפני שבועיים, כאשר ועד העובדים של בנק דיסקונט הכריז על סכסוך עבודה ויום אחריו קיבל גם ועד הפקידים של הבנק הבינלאומי אישור מההסתדרות על סכסוך עבודה (הבקשה לסכסוך הוגשה כבר בחודש ינואר). שבועיים אחרי, ובדיסקונט כבר הושבתו הסניפים לחצי יום, והמתח בבינלאומי עולה גם כן. לאן הולכים סכסוכי העבודה בבנקים, ומה המסקנות שאפשר כבר עכשיו להסיק מהם?

הטעות של הנהלת דיסקונט

ריקי בכר בן ה-69 מכהן כיו"ר ועד עובדי דיסקונט למעלה מ-30 שנה. הוא נחשב למיליטנטי, וככזה שעשה חיים קשים להנהלות הבנק לאורך השנים. בהנהלות דיסקונט לאורך השנים התקשו להתמודד איתו, ולא אחת הושבת הבנק כתוצאה מסכסוכי עבודה.

לפני כשנתיים הגיע בכר לגיל פרישה, והיה אמור לעזוב את הבנק. "בהנהלת הבנק ספרו את הימים עד שבכר יגיע לפרישה", מספר גורם המכיר היטב את הבנק. והנה לפני כשנתיים, במקום לשחרר את בכר לגמלאות, החליטה הנהלת הבנק בצעד מפתיע להמשיך ולאפשר לו להישאר בבנק באמצעות חוזה אישי. תנאי השכר המכובדים שלו אמנם ממשיכים להיות כשם שהיו, אך משמעות המעבר לחוזה אישי היא שהנהלת הבנק הסכימה מרצונה להמשיך ולאפשר לבכר להישאר בבנק, ולהתמודד באחרונה בבחירות לתפקיד יו"ר ועד העובדים - בחירות שאותן ניצח בקלילות. בכר אמור לעזוב את הבנק רק באפריל הבא.

הרבה גבות הורמו על החלטת הבנק להשאיר את בכר בחוזה אישי, וכך החלו הספקולציות. התאוריה המרכזית הייתה שהנהלת דיסקונט, בראשות ראובן שפיגל, אפשרה לבכר להישאר מעבר לגיל הפרישה, מתוך מחשבה שבכר יעריך זאת, ובבואו לחתום על הסכם שכר חדש, הוא ישתף פעולה עם ההנהלה ויסכים להקפאת השכר.

ואכן בחוזה בשנת 2011, הסכים בכר ללכת לקראת הנהלת הבנק - הוא הסתפק בתוספות שכר צנועות יחסית לעובדים (לעומת התוספות שמהן נהנו בעבר), וכן הסכים לתוכנית לפרישה מוקדמת.

אלא, שהתאוריה הזו התנפצה ביום חמישי שעבר בכנס העובדים שערך בכר, ושבמהלכו הושבתו סניפי הבנק. עם הצהרות כמו: "לא נהיה הכספומט של בעלי השליטה, ומצדי שבהנהלה יישקו לי בתחת", היה ברור שבכר נשאר אותו בכר אגרסיבי ולוחמני, גם כשהוא חתום על חוזה אישי.

שפיגל הגיע נחוש למו"מ. בנק דיסקונט הוא בעל יחס היעילות התפעולית הנמוך במערכת הבנקאית. שפיגל הוביל בשנתיים האחרונות סדרה של מהלכים להתייעלות הבנק, אבל האפקטיביות שלהם תלויה בהסכם העבודה החדש. אם בכר יכופף אותו ויצליח להשיג ממנו עלייה משמעותית בהוצאות השכר, מאמצי ההתייעלות יהיו לשווא, ודיסקונט יישאר באותה רמת יעילות נמוכה. מצד שני, בכר לא מתכוון לעשות לו חיים קלים, ולאורך השנים הוא גם תמיד ניצח. האם גם הפעם, באווירה הציבורית הנוכחית שאינה רואה בחיוב העלאות שכר, בוודאי לא במגזר הבנקאי, בכר ינצח?

למרות ההצהרות הלוחמניות והתחושה שיחסי העבודה על סף פיצוץ, תרשו לנו להיות דווקא אופטימיים. ועד העובדים וההנהלה יגיעו בסופו של דבר לפשרה.

הסכסוך בדיסקונט מתבסס על מספר טענות מצד הוועד, כגון תשלום עבור שעות נוספות, וניוד עובדים שנעשה לטענת הועד בצורה לא הוגנת. כמו כן, בוועד טוענים כי על הפרק יש גם פיטורים- מה שהנהלת הבנק מכחישה בכל תוקף.

בסופו של דבר, המפתח לפתרון הסכסוך הזה (בניגוד לסכסוך שבבנק הבינלאומי) הוא בפשרה כספית על תוספת השכר לשנתיים הקרובות. ההנהלה מוכנה לתת X (וגם זה רק לחלק מהעובדים), ואילו בכר דורש Y- בסוף הצדדים ייפגשו באמצע. השאלה היא כמה שביתות ועיצומים יהיו לפני כן.

הבינלאומי לקראת פיצוץ

על אף שכרגע נראה כי הסכסוך החריף יותר הוא בבנק דיסקונט, דווקא בבנק הבינלאומי מדובר בסכסוך מורכב, שעלול לקחת זמן רב יותר מזה שבדיסקונט. הסיבה לכך היא שבבנק הבינלאומי, שבשליטת צדיק בינו, הסכסוך אינו על כסף. תנאי השכר של עובדי הבנק צמודים זה שנים רבות לאלו של בנק לאומי, ולכן המחלוקות הן על תנאי עבודה.

לבנק הבינלאומי, בניהולה של סמדר ברבר צדיק, יש שני ועדי עובדים: ישנו ועד המנהלים הכולל כ-900 עובדים (דרגת מורשי חתימה ומעלה), שגם איתו להנהלת הבנק היה סכסוך, שנפתר לפני כחצי שנה בהסכם. הוועד השני הוא ועד הפקידים, הכולל כ-2,000 עובדים, ובראשו עומד חנוך ליבנה. היחסים בין ליבנה להנהלת הבנק מאוד קשים ומורכבים. הצדדים אמנם נפגשים ומדברים, אבל אין הידברות אמיתית או רצון לפשרה. שני הצדדים מתבצרים בעמדותיהם, ואין רוח של פיוס באוויר.

ליבנה הגיש את בקשת סכסוך העבודה על מספר סעיפים בראשם: עומס עבודה בסניפים, ודרישה להארכת הסכם העבודה בחמש שנים. דרישת ההארכה נועדה כדי למנוע את אי-הוודאות הנובעת מכך שייתכן ובינו ימכור את הבנק בעקבות חוק ועדת הריכוזיות.

אלא שבבנק לא חושבים שמדובר בטענות רציניות: לטענת גורמים בבנק, אין עומס עבודה בהשוואה לבנקים אחרים בקבוצת הבינלאומי ולבנקים אחרים במערכת הבנקאית. כמו כן, בתקופה של התייעלות במערכת הבנקאית, אין בכוונת הבינלאומי להגדיל את מצבת כוח העבודה.

בבינלאומי מעריכים שאם הבנק יענה לדרישות הוועד, יחסי היעילות (הבינוניים ממילא) של הבנק ילכו וייחלשו. "בקצב הזה אנו עוד עלולים להגיע למצב של בנק דיסקונט", אומר גורם בבנק. הסעיף היחיד שהצדדים עוד יכולים להתפשר עליו הוא הארכת הסכם העבודה בחמש שנים, אבל ספק אם ליבנה יסתפק רק בסעיף זה בכדי להכריז על סיום הסכסוך.

כרגע אין עדיין עיצומים בבנק. ליבנה נמצא בימים אלה בחו"ל, וצפוי לחזור אחרי החג. אולם בהסתמך על מקרי העבר (בסכסוך הקודם הושבתו סניפי הבנקים למשך כשבועיים), בפערים העמוקים והיחסים הקשים בין הצדדים, נראה כי אנחנו בדרך לשידור חוזר של הסכסוך משנת 2010, שבמהלכו הושבתו סניפי הבנק במצטבר למשך קרוב ל-3 שבועות.

זה לא נעים לראות סניף סגור

הנשק המרכזי של ועדי העובדים נגד ההנהלות הן השבתות ועיצומים. כך לדוגמה, לקוחות דיסקונט התעוררו ביום חמישי שעבר וגילו בלי כל התראה מוקדמת שבמשך הבוקר הסניף שלהם סגור. עבור לקוחות רבים, במיוחד עסקיים, זה מצב מאוד בעייתי ובלתי נסבל. השבתה ועיצומים של בנק גורמים לו לנזק מעשי ותדמיתי.

בנק הוא אמנם לא שירות מציל חיים, אבל הוא בהחלט שירות בסיסי, שבלעדיו עלול הלקוח להישאר חסר אונים, ולגרום (כפי שגרם בעבר) למעבר לקוחות לבנקים שבהם יחסי העבודה רגועים יותר.

אמנם בהנהלות שני הבנקים לא ממהרים להיכנע לדרישות הוועדים, אבל יודעים שהנזק של עיצומים ושביתות מתמשכות עלול לעלות לא פחות מאשר העלייה בהוצאות השכר.

 דיסקונט