שיר כאב

אני תוהה אם זאת רק אני, או שעוד אנשים מסתובבים בימים האחרונים עם תחושת בחילה שלא מרפה? משהו כבד כזה במעלה הבטן, שמקשה לעכל את החיים. ולא, לא בגלל הריון צעיר או יותר מדי עוגות גבינה. הבחילה שלי קשורה לפוליטיקה.

בימים האחרונים יש לי תחושה שמישהו חושב שאני כנראה מטומטמת לגמרי ושאפשר לעשות איתי כל מה שמתחשק, בלי לשאול לדעתי, בלי לדווח, ובכלל שאין לי מושג אמיתי מה קורה סביבי.

זה התחיל עם הגירעון. כששר האוצר הקודם אמר שהוא עומד על 20 מיליארד, הסכום נשמע הגיוני על רקע המצב הכלכלי בעולם. הבטיחו שיש לנו כלכלה חזקה, תראו איפה יוון ואיפה אנחנו, והופס, דקה לפני הבחירות הוא הוכפל ל - 40 בלי שאף אחד טרח לספר לנו, כאילו מדובר בחוב קטן במכולת. ומשם זה רק הלך והתדרדר.

הפוליטיקאים הוותיקים, שנוהגים להתלונן שעושים להם עוול, ובאמת הם לא מושחתים אלא מקריבים את מיטב שנותיהם לטובת הכלל, ניסו לשכנע אותנו להצביע להם. מנגד, עמדו אבירי הפוליטיקה החדשה, עם סוסים מלאי רוח קרב וחרבות חדות חותכות ביורוקרטיה, ואמרו שהם באים לשנות, כי אפשר לשנות ולהפוך את ישראל לבובה של מדינה.

והאמנו להם ונתנו להם את הקולות הדרושים להוביל אותנו. ומינינו שר אוצר חדש ושר כלכלה חדש, ושר דתות מהניילון, ושרת בריאות עם המון מוטיבציה, והם עטפו אותנו במילים יפות, ואפילו הצליחו לסמם אותנו עם נצחון השמיים הפתוחים ועם התעמתות מילולית שהסתיימה באיפון מפואר על החרדים, וחשבנו שהנה אנחנו פותחים תקופה חדשה וטובה.

ואז התחילה הסאגה סביב הרב הראשי. והאח המסור, שהבטיח שיהיה רק רב ראשי אחד, התחיל להתאבק בבוץ עם אחיו הספרדים, עם מיני דילים והסכמות שבשתיקה, ואיפה רק רב אחד ואיפה נעליים, העיקר שסתיו ימונה לתפקיד. וריח הגרביים המוכר והישן כל כך עמד שוב באוויר.

ועוד זה מתלכלך, הגדלת הגירעון באה. יום גירעון כזה, למחרת גירעון אחר, ספין ימינה, ניתור שמאלה, כתב כניעה להסתדרות שנחתם במסיבת עתונאים הזויה, אין קיצוצים לחרדים, הקיצוצים בביטחון הם סוג של בדיחה שכולם כבר לא צוחקים ממנה, ופתאום בכלכלה היציבה בעולם, כמו שמכר לנו את עצמנו שטייניץ, שיעור העוני הוא בין הגבוהים במדינות OECD והפערים בין העניים לעשירים עצומים עד כאב. מי החביא מאיתנו את הנתון הזה? איך לא סיפרו לנו קודם?

והציבור בוהה במתרחש מולו מהצד, כי אפילו הוא כבר לא קהל בהצגה הזאת, למרות הפייסבוק והפניות האישיות הנוגעות ללב, ומרגיש איך לאט לאט הגרון נסתם והבחילה מתעצמת.

והציבור הזה, שהתרגל שדורכים לו על הראש והוא שותק, אומר לעצמו, מה הם חושבים לעצמם האנשים האלה? שאנחנו באמת מטומטמים? שאפשר להשתין עלינו ולהגיד שזה גשם? שאנחנו לא מבינים ששוב עובדים עלינו?

אני פוחדת מהרגע שבו יימאס לאותו ציבור, שהפוליטיקאים רואים בו גוש חסר בינה, והוא יצא לרחובות ויבעיר את המדינה או חלילה את עצמו. כן, כמו התמונות האלה מאירופה. ואני חושבת על המשפט שאמר שלום חנוך כשנשאל על מה דעתו על המתרחש, המדינה, הוא אמר, המדינה הזאת צריכה אמא. וכמה שהוא צודק.

והאמת? אנחנו מיואשים, כי הלכה לנו התקווה. נמאס לנו מכאלה שחושבים בשבילנו מה אנחנו צריכים, שעושים עלינו מניפולציות זולות שהם בטוחים שלא נבין, ומוכרים לנו עננים של סוכר שנמסים בהבל השקר. אנחנו רוצים מישהו שידאג לנו באמת, שיגיד דברים קשים אם צריך וגם יעמוד מאחוריהם, בלי למרוח ולזגזג. אזרחי ישראל רוצים אמא. אם אפשר בכלל לבקש דבר כזה.