המיטה המעופפת

הטור הזה משתדל להימנע מלהתערב בענייניה הפנימיים של ישראל, אבל הפעם קשה להתאפק: המיטה הזוגית המעופפת. הוא והיא היו מוכרחים להשתרע אפרקדן למשך 4 שעות. זה האיש שלא חדל לענוד תגיות צ'רצ'יליאניות על שרווליו.

וינסטון ספנסר צ'רצ'יל היה בן 67 כאשר עלה על מטוס תובלה צבאי בלונדון, באוגוסט 1942, במסע הבכורה שלו למוסקבה, להיוועד עם סטאלין. הימים היו ימי המתקפה הגרמנית הגדולה בדרום רוסיה. חצי הקווקז היה בידי הגרמנים, וסטלינגרד עמדה ליפול בידיהם בתוך כמה ימים. צ'רצ'יל האמין שהוא מוכרח לטוס ויהי מה, כדי לחזק את ידיו של סטאלין.

טיסות ישירות כמובן לא היו, מפני שהיטלר שלט באירופה. הדרך היחידה הייתה דרומה, מזרחה וצפונה: אל צפון אפריקה, אל מצרים, ומשם דרך ארץ ישראל, סוריה, טורקיה וגיאורגיה; בערך 20 אלף קילומטרים הלוך ושוב. במטוס לא היו מושבים, גם לא מיטות, לא זוגיות ולא לא-זוגיות. היו כמה מדפים, ועליהם דווקא היה אפשר לישון. בחלק מן הזמן לא היה חימום. צ'רצ'יל, עם נטייה לדלקת ריאות, התעטף בכמה מעילים.

הכניסה והיציאה היו על סולם עץ קטן. צ'רצ'יל עלה וירד במו רגליו. הוא תמיד נראה רענן. לאחר שנחת במוסקבה, הוא סקר משמר כבוד והאזין להמנונים (אפשר לצפות במעמד נחיתתו על הרשת, tinyurl.com/bo9st6k). מכונית שרד הסיעה אותו משם אל הקרמלין. בתוך שעה וחצי הוא הסב עם סטאלין לדון בגורל העולם. הם דיברו ארבע שעות רצופות.

כאשר חזר הביתה, לאחר 19 יום, שאלו אותו העיתונאים אם הוא עייף. עייף? השתומם צ'רצ'יל. "התרעננתי בדרך".

המלך הבורבוני לא שכח

המעשייה בצ'רצ'יל הישראלי מזכירה קצת את מה שקרה למלך חואן קרלוס. הוא עלה על כס המלוכה ב-1975, וצבר הרבה מאוד אשראי. הוא הוליך שולל את פטרוניו הפוליטיים, אנשי הימין הקיצוני, ומיהר לכונן דמוקרטיה מלאה. שש שנים אחר כך הוא התייצב באומץ נגד ניסיון של גנרלים מן האסכולה הישנה לתפוס את השלטון, כדי להציל את המולדת. הספרדים, שמעולם לא אהבו את מלכיהם (הם גירשו את סבו בבושת פנים), נשבו בקסמי חואן קרלוס.

המשבר הפיננסי, שהיכה בכל אירופה, הפליא את מכותיו בספרד. היא רושמת שיאים עולמיים באבטלה, כמעט 30% מכוח העבודה, יותר מחצי הצעירים. המלך הכריז, שהוא מתהפך בלילה על משכבו בזוכרו את ייסורי נתיניו. זמן קצר אחר כך, באפריל 2012, שמעו המיוסרים שהמלך הובהל לניתוח. הוא שבר את רגלו בתאונת-ציד. בבוצוואנה, אשר באפריקה הדרומית. הוא צד פילים.

חואן קרלוס דה בורבון אי-בורבון, צאצא ישיר של לואי ה-14, הצליח בזקנתו לחזור ולתת תוקף לאחת הקלישאות המפורסמות ביותר של ההיסטוריה האירופית: "הבורבונים מעולם לא למדו דבר, ומעולם לא שכחו דבר". אם אין להם לחם, שיצודו פילים.

צריך אדם לפחות קורטוב של בורבוניות, כדי להזמין מיטה מעופפת ב-427 אלף דולרים. אם גבר הוא בר מזל, ומרי אנטואנט היא מלכתו, הוא יכול גם לחלק גלידה במקום לחם.

הפעם אין עוד שאלה של הקנטה ממשפחת "הוא לעולם אינו פורע את החשבון במסעדה", או: "היא מאיימת על העוזרת". כאן יש כובד שמיעה המחייב להניח שהסתתרה הבינה. מי בדיוק מקיפים אותו בלשכתו? איזה סוג של אנשים הוא ממנה, כדי שישיאו לו עצות, באיזשהו עניין?

קרוצ'ינה נפל מן החלון

אני חוזר ונזכר בהסבר המשכנע ביותר ששמעתי לנפילת ברית-המועצות. לא אידיאולוגיה, לא דמוקרטיה, לא אנטי-קומוניזם, לא פרו-ליברליזם. מה שהפיל את השיטה ההיא היה התעקשותם של מנהליה להוסיף ולקיים את זכויות-היתר שלהם. סוציולוג ידוע מאוניברסיטת מוסקבה הוזמן ב-1990 אל משרד ראש הממשלה, ניקולאי ריז'קוב. לידו ישב מנהל מחלקת המנגנון רב הכוח של המפלגה הקומוניסטית, ניקולאי קרוצ'ינה. ריז'קוב ניסה להבין מדוע ריחו של המשטר הובאש במהירות כזאת.

הסוציולוג השיא להם עצה עיקרית אחת: ותרו על זכויות-היתר של ה"נומנקלטורה", הלוא הם הפקידים הבכירים של המפלגה בכל הדרגים. הימים היו ימי משבר כלכלי קוסמי בברית-המועצות. אנשים עמדו בתור ללחם ולחלב. אבל הנומנקלטורה נהנתה מגישה בלבדית לחנויות מיוחדות, שכל טוב מילא אותן, כולל מוצרי ייבוא יקרים מחו"ל.

לא היה עניין אחד שהשניא יותר את המפלגה על האזרחים. זה היה הביטוי הוולגרי והיהיר ביותר של כוח. הנומנקלטורה המפונקת והמושחתת לא הייתה ראויה לאהדה או להגנה.

למשמע עצתו של הסוציולוג זינק הבוס המפלגתי קרוצ'ינה ממושבו, פניו האדימו מכעס, והוא צעק, "לא יקום ולא יהיה", או משהו כזה. את הסיפור שמעתי מפי הסוציולוג בערך שנה אחת לאחר מעשה, חודש ופחות לאחר שנכשל ניסיון ההפיכה של ותיקי המפלגה נגד גורבצ'וב וילצין, שלושה שבועות לאחר שקרוצ'ינה הנ"ל השליך את עצמו מחלון דירתו במוסקבה.

מר נתניהו רכש את הזכות להיות ללעג ולקלס עד סוף הקריירה הפוליטית שלו. הוא מלמד אותנו, שכוח פוליטי לא רק משחית, אלא מטמטם ומקהה את החושים. נוכחותו בהנהגת ישראל היא הסחת דעת טרגית מצורכי האומה ומשלומה. כמובן, הוא נכס בלתי רגיל לאופוזיציה; גועל נפש הוא הסיבה העיקרית שאנשים מצביעים, לפעמים אפילו נגד האינטרסים שלהם ונגד העדפותיהם הרעיוניות.