כשביבי בא אליי

כשאהוד אולמרט היה ראש הממשלה ובנימין נתניהו ישב במדבר האופוזיציוני הצחיח, נקראתי לפוגשו. לא לצורך טיפול - להחלפת דעות. נתניהו, אז ללא יכולת השפעה ממשית, בעומדו בראש מפלגה מובסת, נפגש עמי בלשכתו במצודת זאב.

מעטים האמינו שביכולתו לשוב להנהגת המדינה. הרוב ראו בו "סוס מת", ששייך לעבר ומנסה לחדש ימיו ללא הצלחה. נתניהו היה מעוניין בהידברות עם קהלים שלא היה כוס התה הפוליטית שלהם. בחוכמה הוא הפיק תובנות מתקופת כהונתו הראשונה. באותה תקופה הוא היווה עבור חלקים באוכלוסייה בכלל, ובאליטות בפרט, סדין אדום. הם לא היו מסוגלים לקבלו כראש ממשלה אחרי רצח רבין.

נתניהו הורגל מבית הוריו לדחייה. אביו, שהיה איש מדע מבריק, נדחק החוצה על-ידי האקדמיה האליטיסטית הירושלמית. משנת בן-גוריון: בלי חירות ומק"י, חלחלה גם לשם, והמשפחה נאלצה לעבור לגלות אקדמית בארה"ב.

כפסיכיאטר היה ברור לי שהכאב על חוסר הכרת הממסד המקומי במחקרי האב, שנחשב פורץ דרך בתחומו, חלחלה גם לבן. נתניהו הבין שטעה בחושבו שיוכל למשול ללא הכרת האליטות. הוא הבין שראש ממשלה לא חייב להיות קונצנזוס, אבל אסור לו להיות מוקצה מחמת מיאוס בחוגים מסוימים.

אם ברצונו לשוב ולהיות מנהיג אמיתי של הציבור בישראל, הוא חייב לפתוח בהידברות. מוכרח להקשיב, להפנים, לשמוע. לחוש את עוצמות הרגשות. להבין מדוע נפסל מראש. ואז, כשהאטמוספירה נקייה יותר מרעלים ומפרמטרים שליליים, ברגישות ובהדרגה, לנסות להשמיע.

נתניהו הפנים שאסור לו להישאב לתחושת הפרנויה, המרמור והקורבנות. אי-אפשר להיות ראש ממשלה כשאתה נפסל מראש על-ידי האליטות. אי-אפשר למשול כשהן מזנבות בך ולא מסוגלות לקבל אותך כשלהם. הם יעשו הכול להפילך, וכפי שהוכח בתקופת הכהונה הראשונה, כוחם חזק מכפי ששיערת. אבל מדובר פה במשהו עמוק מכוחנות ומלחמת הורדת ידיים: נתניהו הבין שמנהיג צריך להתנהג אחרת. משם נגזרת המנהיגות.

החוכמה היא לא לנצח, אלא להצליח למשול. בזה הוא כשל בממשלתו הראשונה, ואם הוא לא יכול בלי השררה - תיקון חייב לבוא. נתניהו הבין שהתיקון האישי שלו על הכאב המשפחתי העצום באי קבלת אביו, יכול לבוא רק מתוך קבלתו הוא, השלמה ופיוס. אותו מקום שהחדיר לו את הדרייב האינסופי להנהיג, חייב אותו לעשות שינוי תפיסתי שיוביל לתיקון.

רעייתי יונית ואני החלטנו לפתוח את ביתנו ולערוך סדרה של ארוחות ערב סגורות על מנת להכיר את האיש נתניהו לאנשים שלא חפצו אז להכירו באמת. דעתנים עם משנה סדורה ומגובשת על האיש. הזמנו אנשי תקשורת בכירים, משפטנים מבריקים, אושיות תרבות ובמה, אמנים בחסד, טייקונים עסקיים והוגי דעות. המשותף לרובם ככולם היה קושי בקבלת האיש, לא כל שכן כמנהיג אפשרי למדינתם. עבור חלקם זה היה חלום בלהות. מרביתם הסכימו לבוא לארוחות בשל קשריהם האישיים-חברתיים עם המארחים, ולבקשתם. האפשרות שנתניהו יחזור לראשות הממשלה לא הייתה ריאלית עבורם.

בארוחות, נתניהו התגלה במיטבו. רהוט, מדויק, חכם, ידען עם כריזמה נדירה. הוא הקשיב, גם לדברים קשים, הישיר מבט, התמודד, לא ברח. לא התחמק מתשובות. לא ניסה להתחנף ולמצוא חן. פרש משנתו, שגם אם התקשו לקבלה, כיבדו את הלגיטימיות שלה. הם פגשו באדם, ולא בדמות הדמונית שהייתה מקובעת בדמיונם. ככל שחלפו השעות קשה היה שלא לחבבו ולהעריכו. כצופה מהצד הרגשתי עד לקבלתו כלגיטימי עבור חלקם, להפיכתו לבן-שיח. מנהיג אמיתי נולד מחדש.

נתניהו היה הראשון שהביא לישראל את מקצוע הפוליטיקאי, את אקדמיית המנהיגות. מה שהתאים למדינה בראשית דרכה, כבר לא התאים למדינה מפותחת הדורשת תחכום. בעקבותיו הפוליטיקה הישראלית שינתה פניה. המדיה השתנתה והיא רב ערוצית, האינטרנט מושל, הפייסבוק הפך לכלי להעברת מסרים. הציבור עוקב אחר מנהיגיו 24 שעות ביממה, וצמא למידע אישי. רוצה לדעת הכול. החשיפה מחויבת. אי-אפשר לרוץ למנהיגות בלי לדבר על הבת האוטיסטית, האח שנהרג, הבן שלא שב מהשירות, הבגידה ברעיה. שני בני הזוג מגויסים למערכה וצריכים לתת ראיונות שער "חושפניים". לא מספיק להיות בר מזל, בעל כריזמה מולדת וחסכים נרקיסיסטיים.

יכולת וצורך להנהיג אינם מספקים. כמו כל מקצוע, גם מנהיגות דורשת למידה, מקצוענות וניסיון. רוצה לומר, "פוטנציאל מנהיגות" הוא תוצר משולב של גנים ומבנה אישיות, שנרקם בשנות הילדות והבגרות וכולל ליבידו ענק - דהיינו הצורך בשררה, כוח ושליטה עם חסכים נרקיסיסטיים שלא יודעים שובע. קוגניציה גבוהה, יכולת רטורית משובחת, כריזמה סוחפת, תחכום, יכולת מניפולציה והישרדות. מועמדים פוטנציאליים למנהיגות יכולים ללמוד את פסיכולוגיית ההמונים. את הדרייבים האינסופיים לשליטה והובלה הם הביאו מהבית.