נסיכי הביצה

1. ניר דוידוביץ' הוא שוער שבמשך שנים נפל במלכודת התדמית. בזיכרון הקולקטיבי של אוהדי מכבי חיפה תמיד יישארו חקוקות הטעויות הגדולות שלו: מאלמו ("אוי דוידוביץ'!"), רוזנבורג, לוקומוטיב, דנייפרופטרובסק, דרבי חיפאי משפיל ב-1998 שבו לירון בסיס (!) עשה לו סחרחורת, ועוד כמה פאלטות מביכות שתדירותן בשנים האחרונות הלכה וגדלה.

ויש גם את הזיכרון הקולקטיבי של אוהדי הכדורגל הישראלי בכללותם, אלו שנמצאים מחוץ לספקטרום החיפאי. מבחינתם דוידוביץ' תמיד יהיה האפודה מספר 2 בלבד בדור שבו שלט דודו אוואט בנבחרת.

דיסוננס מדהים נוצר בין התדמית של דוידוביץ', האנדרייטד האולטימטיבי, לבין היכולות הגבוהות שלו בפועל: ב-385 המשחקים שלו בליגה העליונה (כולם בירוק), הוא הוציא מהרשת רק 304 שערים, ממוצע של 0.79 ספיגות בלבד למשחק. וינסנט אניימה היה מת למספרים כאלו (סופג בישראל 0.99 שערים למשחק). גם שורה אובארוב (0.91). זה לא אומר שדוידוביץ' היה שוער גדול יותר מאניימה ואובארוב, וזה לא אומר שהוא באמת "תמנון" כמו שעשו אותו פעם בכלי תקשורת אחד בוולנסיה. זה רק ממחיש עד כמה תודעת המונים כוזבת מצליחה לא לשבש את ההתרחשויות הסדירות של המציאות.

נלך למשל למציאות של עונת 2009/10. דוידוביץ' סופג 16 שערים ב-35 הופעות - 0.46 למשחק, הממוצע השנתי הנמוך ביותר בהיסטוריה של הליגה העליונה. אבל הוא לא לוקח אליפות. וכך, אניימה, שיטת הקיזוז והתדמית הרודפת את דוידוביץ' הצליחו לשבש שוב את יכולת תפיסת המרחב של הכדורגל הישראלי.

 השוערים הגדולים בליגת העל

במרחב שהתנהל מחוץ לתדמית של דוידוביץ', הוא גם היה השוער המעוטר ביותר בליגה, עם שבע אליפויות. כל עוד הפציעות שאפיינו את הקריירה שלו לא אכלו אותו, הוא תמיד רשם יציבות אדירה, בזמן ששביט אלימלך, קורנפיין או שטראובר התקשו לחבר שנתיים-שלוש רצופות של שוערות גדולה, אבל לא אחת הוזכרו כ"שוערים הטובים בארץ". הערכה: אם בתחילת העונה הקודמת (2011/12) אלישע לוי לא היה נכנע ליחסי הציבור, ולא היה זורק את דוידוביץ' מההרכב לטובת בויאן שראנוב, אליפות של קרית שמונה היתה מוזכרת רק בברושורים של איתוראן.

ההיסטוריה, למזלו של דוידוביץ', לא זוכרת תדמיות - היא זוכרת עובדות. עכשיו, כשאין תדמית להתמודד מולה, דוידוביץ' יתחיל להיות מוערך.

2. אפשר להסתכל על הקריירה של וואליד באדיר במונחים של תארים ועיטורים. חמש אליפויות, חמישה גביעים, 74 הופעות בנבחרת, הישראלי היחיד ששיחק עם שתי קבוצות שונות בליגת האלופות (מלבד יוסי בניון). אבל יותר חשוב לבדוק מה הוביל לכל התהילה הזאת. הסבר אחד אפשרי ניתן למצוא באחד הראיונות המיתולוגיים שלו מהעבר, בהם נשאל באדיר, אז קשרה של מכבי חיפה, איך הוא מצליח לשמור בגילו המופלג על כושר כל כך עילאי וגוף כל כך יוצא דופן באתלטיות שלו (במונחים של הכדורגל הישראלי). "אני אוכל רק דג וסלט, לא נוגע בדברים אחרים", ענה הרקולס מכפר קאסם (כששיחק בווימבלדון אמר: "אחרי האימונים כל השחקנים הולכים לפאב, שותים בירות ואוכלים מטוגן. אני מסתפק בדיאט קולה. וסלט"). הדג, הסלט והדיאט קולה החזיקו את באדיר בפסגה של הכדורגל הישראלי עד שפרש סופית בגיל 39.

באדיר הוא סיזיפוס. מעולם לא היתה לו טכניקה עילאית. הכישרון שלו אף פעם לא היה מגע רך בכדור, בעיטה אדירה או יכולת תיקול אומנותית. הוא היה מוכשר בלעבוד. המקצוענות שלו מסבירה גם למה היה השחקן הישראלי האהוב ביותר על ריצ'ארד מולר-נילסן, מאמן נבחרת ישראל מדנמרק ("וואלית פאתייה..."). מבלי לזלזל בבריאן ומיכאל לאודרופ, דנמרק היא אומה שאת כל הישגי הכדורגל בהיסטוריה שלה השיגה לא בזכות כדורגל נוצץ, אלא בשל הרגלי עבודה סקנדינביים. הרגלי העבודה של באדיר יצרו מוטציה: שחקן סופר-ורסטילי, שהצליח לשחק בשלוש עמדות שונות על המגרש לאורך השנים, כולן בעמוד השדרה של המערכים הטקטיים: חלוץ, קשר אחורי ובלם.

למרות שבמשך שנים היה בכיר שחקני המגזר בכדורגל הישראלי, באדיר מעולם לא נפל במלכודת הפוליטית. לא תפסתם אותו מדבר על יהודים, ערבים, בית"ר ירושלים ואחמד טיבי. מדורי רכילות בכלל לא היו רלוונטיים.

כי זה באדיר: רעשי רקע שאינם קשורים לכדורגל ולמקצוענות פשוט לא הזיזו לו. באדיר היה חתיכת קלישאה שהעדיפה להתרכז אך ורק בכדורגל. באדיר היה מחזה אוטופי בכדורגל שלנו.

3. וקצת על הפורש מהנכר, דייויד בקהאם: למרות שפרש מכדורגל באופן רשמי בשבוע שעבר, לטעמי תאריך הפרישה האמיתי שלו היה מוקדם הרבה יותר: מאי 2007, היום שבו הצטרף לגלאקסי. בגיל 32 בחר בקהאם נתיב ברור להמשך חייו - נתיב הכסף.

המעבר הממוסחר לארה"ב היה גורם מרכזי בהפיכה של בקהאם לכדורגלן העשיר בעולם (שווה כיום יחד עם אשתו ויקטוריה כ-165 מיליון ליש"ט, לפי "הסאנדיי טיימס"; צפוי להמשיך לגרוף בשנתיים הבאות, בהן כבר לא ישחק כדורגל, הכנסות של מעל 80 מיליון דולר, לפי "פורבס"). אבל המעבר הזה גם היה ויתור עצמי. דווקא אחרי שנה טובה תחת פאביו קאפלו בריאל מדריד ועם אליפות ספרד באמתחתו, היו לבקהאם את כל הסיבות המקצועיות להמשיך לתרום מאיכויותיו לכדורגל האירופי. אבל הוא ויתר על זה כשהאופציה ההוליוודית נפתחה. כסף גדול על חשבון מאבק.

אפשר לעשות את זה אחרת. ראול, שהוביל את ריאל מדריד לאינספור תארים, התחיל הרפתקה כלכלית נטו בקטאר רק בגיל 35. אנדראה פירלו, כבר בן 33, הוא הבורג המרכזי במכונה של יובנטוס איתה זכה בשתי אליפויות איטליה רצופות. על חבריו לשעבר של בקהאם במנצ'סטר יונייטד, ראיין גיגס ופול סקולס המזדקנים, מיותר להכביר במילים. וזה לא שמישהו מהשחקנים הנ"ל יסיים את חייו עם דאגות כלכליות, למרות שבניגוד לבקהאם הם בחרו להמשיך להילחם על כבודם המקצועי.

הסיפור של בקהאם הוא הרבה מעבר לסיפור על כדורגלן שוויתר על החלום הגדול של מאות מיליוני אנשים לטובת התמקדות בתרבות הפופ: בקהאם השליך את החלום הזה לטובת עושר פרטי.