עוד כמה אלפי שקלים לגלידה

משרד האוצר מציע כי תקציב המדינה לשנת 2013 יהיה 388 מיליארד שקל. מתוך סכום זה תקציב מעונו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, אינו אפילו פרומיל.

במבט מאקרו-כלכלי, אין משמעות לסכומים כמו 318 אלף שקל, שהוצאו על אחזקת ביתה הפרטי של משפחת נתניהו בקיסריה, או 945 אלף השקל שנרשמו כהוצאות ניקיון ומשק-בית, או 53 אלף השקל ששולמו על הנעלה, ביגוד, איפור וטיפולי שיער לבני המשפחה בשנת 2012.

לעומת סך התקציב הממשלתי, אלה אינן הוצאות כבדות-משקל, בטלות בשישים, בלתי נראות כמעט לעיניהם של חשבים ממשלתיים.

אז מדוע ההוצאות הללו מעוררות תגובות כה נסערות? מדוע הזעם הציבורי מתעורר דווקא נוכח הכספים הללו, שאינם נמדדים לא במיליארדים ואף לא בעשרות מיליונים?

התשובה היא שדווקא המספרים הללו מאפשרים לישראלים מן השורה להשוות את מציאות חייהם האפרפרה לגינוני המלכות של הזוג נתניהו. אין לנו יכולת לאמוד את מידת ההפרזה בתקציב בתי-החולים או לקבוע אם מחירה של צוללת גרעינית הוא מופקע, אך אנו מבינים אינטואיטיבית שהוצאה חודשית של 80 אלף שקל על ניקיון היא מקוממת.

הפרפקציוניזם של הגברת שרה נתניהו בתחום הניקיון מעורר אולי הערכה אצל כמה שוחרי ניקיון, אך כשהדבר נעשה מקופת הציבור, הוא מלמד על אובדן של כושר שיפוט ונהייה אחר הדחף לתפוס ככל יכולתך, באין דין ובאין דיין.

הישראלי תוהה ושואל בעיקר - מדוע חלק מסעיפי ההוצאות אינם באים מכיסו הפרטי של נתניהו. עשרות אלפי השקלים שהוא מקבל בתלוש המשכורת שלו אמנם מתגמדים לעומת טור ההוצאות במעון הרשמי ובבתיו הפרטיים, אך לא ברור למה הכספים האלה בכלל משמשים, מלבד לטובת חיסכון ליום גשום. שהרי, כל תחומי חייו של ראש הממשלה ובני משפחתו ממומנים עד לשקל האחרון מקופת הציבור, מטיסות לחו"ל ועד הגלידה הקולעת לטעמו. גם אם היה רוצה לשלוף את ארנקו הפרטי, לא היה לו על מה.

אם הבונוסים הכספיים האלה היו לפחות ניתנים לנבחרי הציבור לאור ביצועיהם המעולים, ניחא. כשראש הממשלה מוביל מדיניות כלכלית אחראית, יצירתית, אפקטיבית, המקדמת את הכלכלה לצמיחה אדירה, לעודף תקציבי, להרחבת השירותים לאזרח ולרשת הרווחה, מה הם עוד כמה אלפי שקלים לגלידה או לאיפור.

אלא שזה אינו המצב. נתניהו, ששימש בין היתר כשר-על לענייני כלכלה בקדנציה הקודמת, והשר יובל שטייניץ, שנשא בתפקיד שר האוצר, הותירו אחריהם חורבן תקציבי ופיננסי שאותו הסתירו מעיני הציבור במשך חודשים ארוכים, תוך יצירת מצג-שווא הפוך בתכלית.

במצב כזה, נדמה כי אין כל הצדקה לרוחב-יד מצד הציבור למימון גחמותיו של השליט ושל רעייתו.

חקר הכשל חסר הפרופורציות

לא, ביצועיהם של נתניהו ושטייניץ בשמירה על מסגרת התקציב והוצאות הממשלה מצדיקים תגובה אחרת מצד הציבור. כזו שתביא לחקר הכשל חסר הפרופורציות שביצירת גירעון של 40 מיליארד שקל בתוך שנה אחת.

סעיף 3 בחוק יסודות התקציב, חוק שלגביו נקבע כי הוא בעל מאפיינים חוקתיים, קובע מפורשות כי "הממשלה רשאית להוציא בשנת כספים פלונית את הסכום הנקוב כהוצאה בחוק התקציב השנתי לאותה שנה". לא 40 מיליארד מעל הסכום.

מבקר המדינה, יוסף שפירא, הודיע כי משרדו בודק - במישרין או בעקיפין - את גירעון-העתק הממשלתי, במסגרת בדיקת אגף התקציבים במשרד האוצר.

אין חולק על כך שלמבקר כלים ראויים לערוך את החקירה, אך למסקנותיו אין תוקף מחייב, והן עומדות למשפט הציבור בלבד. בהנחה שהמבקר יגלה את המובן מאליו, ויקבע כי נתניהו ושטייניץ נושאים באחריות אישית למחדל התקציבי, מה אז?

נזכיר כי דוח המבקר בעניין האחריות לאסון השריפה בכרמל לימד מהו יחסם של אישים אלה למסקנות הנקבעות לגביהם. שטייניץ סירב לעזוב את תפקידו במשרד האוצר, התנער מאחריותו ויצא במתקפה על המבקר עצמו. נתניהו הודיע כי לא יפעל להעברתם של שטייניץ ושל השר אלי ישי מכהונותיהם במשרדי האוצר והפנים. רק הבחירות והקמת הממשלה החדשה הביאו להזזתם בסופו של דבר.

בנסיבות אלה, נוכח זהותם של מושאי הביקורת, אפשר שוועדת חקירה ממלכתית תהווה כלי אפקטיבי יותר לבדיקת המחדל. ממסקנותיה של ועדה כזו יהיה קשה יותר להתעלם.