בסוף נישאר עם חנויות נעליים

הכותרות בתקשורת רגשו החודש שוב בעקבות הנתונים שלפיהם בשנים 2010-2003 חל זינוק של 140% בהטבות המס הניתנות לחברות שפועלות בישראל במסגרת החוק לעידוד השקעות הון: מ-2.3 מיליארד שקל בשנה ל-5.6 מיליארד שקל בשנה. 4 החברות המובילות בישראל - אינטל, טבע, כיל וצ'ק פוינט - נהנו מ-70% של הטבות המס.

בהתייחסו לנתונים אלה אמר שר האוצר, יאיר לפיד, כי "כתוב שם שהחברות שילמו מס אפקטיבי של 3.3% - חנות נעליים משלמת יותר. זה מקומם, וגם אני זועם".

ההשוואה בין שיעור המס באחוזים שמשלמת חברה גלובלית (עד מאות מיליוני שקלים בשנה) לחנות נעליים ממוצעת (עשרות אלפי שקלים בשנה) היא מיותרת ופופוליסטית. אולם כאשר גם במשרד האוצר עושים שימוש מניפולטיבי בנתוני הטבות המס, שימוש שמביא לעיוות המציאות וגורם נזק לאינטרסים חיוניים לכלכלת ישראל - ראוי לבחון את הנושא על בסיס עובדות ולא תחושות ורגשות.

השלכות חמורות שיפגעו במשק

רובנו יודעים נגד מה אנחנו מוחים: נגד החברות הגדולות, נגד הטבות המס ונגד הטייקונים ה"עשירים", אבל איש כמעט לא עוצר לרגע לחשוב על ההשלכות החמורות שיפגעו במשק הישראלי בעקבות ביטול הטבות המס. ואציין כי איני מייצג אף לא אחת מהחברות הנ"ל וגם לא את בעלי המניות שלהן והעומדים בראשן.

ראשית חשוב להבין: הנתונים על עליית שיעור הטבות המס צריכים לשמח את כל מי שמבין עניין. זאת, משום שעל-פי מנגנון החוק, ככל שחברה תגדיל את פעילותה הכלכלית בישראל - כך יגדלו הטבות המס הניתנות לה. לכן, הנתונים הנ"ל הם חיוביים וטובים לכלכלת ישראל, ומשמעותם - יותר הכנסות, יותר צמיחה וגם יותר מס שכן שולם.

על-פי נתוני התאחדות התעשיינים, מפעלי תעשייה רבים שנהנים מהטבות המס, מקבלים החלטות השקעה בהתאם להטבות הצפויות להם. 60% מהמפעלים מדווחים על מאמצים להגדיל את היקפי היצוא, במטרה לעמוד בתנאים המזכים בהטבות מס. כ-20% מהמנהלים בתעשייה מדווחים על הסטת השקעות מחו"ל לישראל; ושיעור דומה מדווחים על הסטת השקעות מהמרכז לפריפריה.

4 החברות הנ"ל הן מהגדולות בישראל, ויש להן תרומה עצומה, חסרת תחליף, למשק, הן ברמה המקומית והן ברמה הארצית. יחד הן מעסיקות 23,000 אלף איש בישראל ב-16 מרכזים שונים, ומעורבות גם בהעסקת מאות אלפים נוספים של עובדי קבלן, עובדי ספקים ונותני שירות, רובם בפריפריה.

עובדי החברות הללו זוכים לשכר גבוה לפחות פי שניים מהשכר הממוצע במשק, וכל חברה היא בבחינת "מעביד נחשק", שעובדים רבים היו שמחים להימנות עם שורותיה.

כל מאות אלפי העובדים הנ"ל משלמים מדי חודש מס הכנסה למדינה, ובזכות השכר שהם מקבלים הם יכולים להרשות לעצמם לצרוך ולשלם על שירותים שונים, ובכך לשאת במסים נוספים - ישירים ועקיפים - לאוצר המדינה.

הטבות המס והמענקים לא נולדו במחטף או בתמרון של המדינה מצד החברות. משרד האוצר העניק כמדיניות את הטבות המס והיו לו סיבות מצוינות לכך - אינטרסים חיוניים לכלכלת ישראל כמו עידוד תעסוקה, פיתוח הפריפריה ומשיכת השקעות הון מחו"ל לישראל. על-פי נתוני התאחדות התעשיינים, 4 החברות הגדולות אחראיות לשליש (!!) מהיצוא מישראל.

חברות גלובליות הן סחורה מבוקשת בכל מדינות העולם. ישראל, אי קטן של דמוקרטיה במזרח-התיכון עם בעיות ביטחון גדולות, מתחרה ברמה גלובלית במדינות כמו אירלנד, הודו ואחרות. מדינות רבות משקיעות זמן רב ומאמצי שכנוע גדולים הכוללים הצעות מפליגות של מענקים והטבות, על מנת למשוך חברות גלובליות להקים מרכזי ענק בתחומן. ראשיהן מבינים את חשיבותן של החברות הגדולות לכלכלה המקומית.

זו הסיבה כי מאז נחקק חוק עידוד השקעות הון כל אחד משרי האוצר של ישראל ראה לנכון לפעול באופן אישי כדי למשוך חברות כאלו להשקיע בישראל, ולא תמיד בהצלחה. כך למשל, שר האוצר הקודם, יובל שטייניץ, היה מעורב בהצעה לאינטל, לפתוח מרכזים חדשים ומתקדמים בקריית גת ובבית-שאן, שהיו מייצרים עוד 4,300 מקומות עבודה. אך בסופו של דבר זכתה אירלנד להקים בתחומה מרכז חדש לאינטל.

החברות הגלובליות הנ"ל מעמידות את ישראל בשורה הראשונה בעולם בכל הקשור להיי-טק, ייצור ותעשייה. אם בישראל היו עוד כמה חברות כאלה, המשק היה נראה אחרת לגמרי.

הימצאותן ופעילותן בישראל של חברות כאלה אינה כורח המציאות, ויציאתן ממנה אינה בגדר איום שנובע מסערת רגשות. מדובר בחברות עסקיות לכל דבר, שלהן עיקרון כלכלי פשוט: מקסום רווחים. בשוק גלובלי, וגם בשוק המקומי, בעלי המניות מצפים ממנכ"ל החברה למזער עלויות (לרבות תשלומי מס) לחברה.

לכן, מנהל חברה גלובלית מקיים "תחרות" בין המדינות מי תעניק כמה שיותר הטבות ומי תדרוש כמה שפחות (מסים). כך במקרה של בחירה היכן להקים מרכז חדש שאינו קיים, וכך גם לגבי מרכזים קיימים.

ברגע שבמקום אחר יש הצעה טובה יותר, או שבישראל יבוטלו הטבות מס ומענקים, איש לא יוכל למנוע מחברה גדולה לפטר אלפי עובדים, לחסל עסקים בישראל ולהעביר פעילות לחו"ל. כך נישאר עם אחוזי מס גבוהים בחוק, אבל ללא החברה, ללא תעסוקה ישירה ועקיפה לאלפי בתי-אב וגם ללא המס הנמוך ששולם בכל זאת. אז כדאי לשקול היטב מה עדיף?

בניגוד לישקר, יש להן זיקה אמיתית לישראל

משבר כלכלי ובעיות של גירעון עמוק בקופתה המדולדלת של המדינה לא ניתנים לפתרון באמצעות עיקרון סוציאלי של "לקחת מאלה שיש להם". התשובה לבעיות כלכליות כאלה אינה כזו פשטנית. במסגרת הקיצוצים הטקטיים לשנתיים הקרובות יש להיזהר שלא להרוס את ההישגים האסטרטגיים של הפריפריה ואת אמון המשקיעים הזרים, שנבנו בישראל במשך שנים.

אז בטרם יהיה מאוחר מדי, בואו נשמור על החברות הגלובליות, שבניגוד לישקר יש להן זיקה אמיתית לישראל. נשמור שהחברות שפועלות כאן ב-16 מרכזים ברחבי הארץ בהזמנתה ובעידודה של ישראל, לא יברחו למדינות "זולות" יותר. ולא נשכח כי חברת היי-טק יכולה לעבור מישראל ולפעול גם מהודו ומאירלנד, אבל חנות נעליים מקומית - לא.

* הכותב, שותף מנהל במשרד רואי החשבון ליאון-אורליצקי, כיהן כמנכ"ל משרד ראש הממשלה.