הגברת ההיא, האדון הזה

קוראים אחדים התרעמו על הגזרה השווה שהוצאה כאן בשבוע שעבר בין ראש הממשלה ובין צ'רצ'יל, המלך חואן קרלוס ואחרוני המשטר הסובייטי. איך אפשר להשוות.

אבל איך אפשר שלא להשוות. פוליטיקאים ראויים להשוואה עם פוליטיקאים אחרים, או עם אנשי ציבור שיש להם קשר אל הפוליטיקה. למען האמת, פוליטיקאים אינם חדלים להשוות את עצמם עם פוליטיקאים. מר נתניהו הוא שחזר והשווה את עצמו, לפחות במשתמע, עם וינסטון צ'רצ'יל. כל מי שחוזרים עד זרא על האנלוגיה של מינכן, 1938, מעידים על עצמם מיני וביה תכונות צ'רצ'יליאניות.

לפני הרבה שנים, כאשר מר נתניהו התחיל את כהונתו הראשונה, ויצא למלחמה נגד כוחם של ועדי העובדים, השוויתי אותו כאן עם מרגרט תאצ'ר. הוא אהב את ההשוואה ההיא, הזכיר אותה בנאום פומבי, והכריז שנעים לקבל "פרגון".

לא שמעתי פוליטיקאים, או אוהדי פוליטיקאים, המתלוננים על השוואות מחמיאות. הם מתרעמים, לפעמים אגב תסיסה מופרזת של מיצי העיכול, על לא-מחמיאות. למשל, גברת אחת, שדווקא הקדימה והודיעה כי אינה מחמיצה אף אחד מטוריי, סיכמה את הודעתה בהכרזה שהשוואותיי גילו ברבים את "הטיפשות והרוע הבסיסי" הטבועים בי.

הביוגרפיה החביבה עליו

פוליטיקאים אוהבים לקרוא על פוליטיקאים, גם כאשר אינם אוהבים לקרוא כמעט שום דבר אחר: מיוליוס קיסר, עבור דרך נפוליאון, וגמור ברוזוולט ובקנדי. סדאם חוסיין החזיק ביוגרפיה של סטאלין (הפלא ופלא) ליד מיטתו. היטלר וגבלס סגדו לביוגרפיה של פרידריך הגדול מאת קרלייל. כשהן כתובות היטב, ביוגרפיות יכולות להיות חומר קריאה נפלא, עם איכויות ספרותיות ופילוסופיות. צ'רצ'יל עצמו קיבל פרס נובל על היסטוריה של מלחמת העולם השנייה. ביוגרפיות בארצות-הברית מזכות את כותביהן בפרסי פוליצר לעתים קרובות.

אולי כדאי לכלול שאלה על "הביוגרפיה החביבה עליך" לכל פוליטיקאי. הגד לי מי מעניק לך השראה ואגיד לך אם עליי להתהפך על משכבי בלילות.

מעניין לדעת איזו ביוגרפיה היה שר האוצר רוצה לקרוא בימים האלה, אילו יכול, אילו היה לו פנאי. אני הייתי מציע לו את תאצ'ר, ואת פול וולקר (נגיד הבנק המרכזי של ארצות-הברית בין 1979 ל-1987); אבל גם את זו של יגור גיידאר, שר האוצר הראשון של בוריס ילצין, לאחר נפילת ברית המועצות. ה"אבל" מכוון לסוגי ההשראה. וולקר ותאצ'ר נועדו להראות לו את שכרה של התמדה, על אף תחזיות קודרות והתקוממות של דעת הקהל; גיידאר יראה לו את תוצאותיה המזעזעות של היצמדות עקרה לדוקטרינה, אשר כוחה על הנייר יפה מכוחה בחיים.

לפי שעה אני מעדיף את תאצ'ר, ובמידה פחותה את וולקר. פחותה, מפני שוולקר לא היה פוליטיקאי, ולא היה תלוי בהצבעות קבינט או ברוב פרלמנטרי. הוא היה חופשי לאסור מלחמת חורמה על האינפלציה הגבוהה ביותר בתולדות אמריקה, מפני שהחוק חייב אותו לעשות כן. במשך שלוש שנים, מלחמתו באינפלציה רוקנה את האוויר מריאותיה של אמריקה, הפילה נשיא אחד והתחילה לאיים על שלומו הפוליטי של נשיא אחר. לימים, וולקר ייזכר כמושיע עם נופך כמעט-משיחי.

קודם כל נכפיל את המע"מ

תאצ'ר, לעומת זאת, הייתה פוליטיקאית, ורצתה לחזור ולהיבחר. היא עלתה לשלטון ב-1979 בזמן של משבר מערכתי וערכי גדול ממדים. לא זו בלבד שבריטניה התרוששה, ותעשייה מולאמת ואיגודים כל-יכולים מנעו את התייעלותה; אלא שהבריטים גם איבדו את האמון בעצמם. שקיעתם, בצל האימפריה הגוועת, הייתה מן הסיפורים הטרגיים של "שקיעת המערב" (כן, הוא שקע כבר אז, לפני שחדל לשקוע, לפני שחזר לשקוע).

תאצ'ר רצתה לעשות רציונליזציה של הפעילות הכלכלית: להפריט, להגמיש את כוח העבודה (על חשבון הסכמים קיבוציים), להעמיד בתים ודירות בהישג ידיו של המעמד הבינוני, להסיר פיקוח על המערכת הפיננסית, ובסופו של דבר גם להוריד מסים. אבל היא התחילה בהעלאת מסים. תקציבה הראשון, זמן קצר לאחר כניסתה לדאונינג מס' 10, כלל הכפלה של מס ערך מוסף.

קול הנאקה נשמע למרחקים. מיליון בני אדם נוספו למעגל המובטלים. רבים מאוד מאנשי מפלגתה, בכללם חברי קבינט, הפצירו בה לפנות פניית-פרסה, כדי להציל את המפלגה מתבוסה בבחירות הבאות. היא הרעיפה בוז צונן על ראשיהם. היא קראה להם "הרטובים" (tinyurl.com/nsagbog), והשמיעה את אחת ההכרזות הפוליטיות המחשמלות ביותר של זמננו. הם רוצים לפנות, היא אמרה בסרקזם שקט לוועידת מפלגתה, "שיפנו. הגברת הזו אינה פונה לשום מקום". (לצפייה, סרקו את הברקוד).

"האדון הזה לוחץ על הדוושה"

אני מודה שכבר השתמשתי בציטוט הזה יותר מפעם אחת. אף על-פי שאינני חסיד אידאולוגי של תאצ'ר, אני מתקשה שלא להעריץ את אומץ לבה. היא עמדה על דעתה, וחזרה ונבחרה פעמיים. ב-11 שנות שלטונה בריטניה השתנתה לבלי הכר, לטוב ולרע. אני חושב שרוב השינוי היה לטובה, אם כי מפלגתה הייתה זקוקה ל-20 שנה כדי להתנער מן הדימוי של חוסר-חמלה שדבק בה בימי תאצ'ר.

עברית מודרנית אינה מקילה על דובריה להשתמש בפאתוס שקט. תרגום מכאני מאנגלית לא יעבוד. אבל אולי שר האוצר זקוק לתאצ'ריזם רטורי. משהו מעין, "'תאט בסיבוב', הם אומרים לי. אתם יודעים מה? שהם יאטו. האדון הזה לוחץ על הדוושה". לא, יותר מדי מאצ'יזמו. צריך משהו קצת יותר רך, שידבר אל לבן של פיקציות ספרותיות מחדרה. שיחשוב על זה.

אבל גם כשהוא מפלרטט עם רוחה של תאצ'ר, כדאי לשר האוצר להימנע מכמה מהפלגות-הלשון הקלישאיות של הימין התאצ'רי/רייגני. כמו למשל, "מלחמה נגד העשירים לא הצליחה בשום מקום"; או (מפי מאיר כהן), "יש עניים מבחירה".

על אלה, אולי בפעם אחרת.