ממיסי החומות

א. אפשר לומר שאני בחור חובב אתגרים. האמת שזה רק חצי נכון, שהרי אני כבר לא בחור לדאבוני אלא גבר במיטב שנותיו. וגם זה רק חצי נכון, חייבים להודות, שהרי מיטב שנותיי... אבל די, אם נמשיך בקו הזה נגיע למחוזות המוזרים של הפרדוקס ולא נתקדם לשום מקום, כמו שאכילס לא ישיג לעולם את הצב. אז נסגור את העניין הזה ונישאר עם החובב אתגרים (אף שגם זה רק חצי נכון).

וכל זה רק כדי לספר שהשבוע הייתי הורה מלווה בגן של הילדים ביציאה להצגה. לא בדיוק האתגר הקלאסי מהסוג שמופיע בספרי השיאים או ההיסטוריה, ובכל זאת, כשחושבים על רוב האתגרים הגדולים של האנושות - לשבת שנים במעבדה ולגלות איזה חיידק, להמציא איזו מכונה מופלאה, לרוץ הכי מהר, לטפס הכי גבוה, לצלול הכי עמוק או לכתוב את הספר הכי משמעותי - מגלים שבבסיס כולם נמצא מכנה משותף אחד: להיות לבד, בשקט, בשלווה ובריכוז מלא, להגיע להישג שהוא כולו שלך, להיזכר, להירשם בדברי הימים.

כשבוחנים באור הזה את השאיפות האנושיות הנעלות הללו, אין מנוס מלהסיק שיציאה כהורה מלווה של גן ילדים היא ההפך הגמור והמוחלט של כל הנ"ל: אין בזה שום הישג, אף אחד לא יזכור (ואם מישהו בכל זאת יזכור, זה סימן ברור שמשהו רע קרה), ההיסטוריה תתעלם לחלוטין מחצי היום הזה, ובצדק. ואין בכלל מה לדבר על כל מה שנוגע בלהיות לבד, בשקט ובריכוז מלא. שהרי אין לך דבר הפוך יותר מבדידות, מריכוז ובעיקר משקט ומשלווה מאשר לבלות חצי יום עם 35 ילדים בני חמש וחצי.

ואם זה ההפך מכל האתגרים המקובלים, הרי שמדובר בסימן מובהק לכך שמדובר באתגר עילאי בפני עצמו, אתגר שרובנו מעדיפים לא להתמודד איתו אלא להוציא אותו באאוטסורסינג לגננות (ואז לשלם להן גרושים ועוד להתלונן עליהן במקום להעריך אותן עד אין קץ, אבל זה כבר סיפור אחר). והאמת, בצדק: זה לא היה קל כלל וכלל. ובכל זאת, אם מתעלמים מהצלצולים באוזניים שלא עברו גם אחרי 36 שעות, הרי שהיה גם די כיף.

בעיקר מפני שהילדים עדיין בגיל המתוק שבו הנוכחות שלך, כהורה, היא דבר טוב ורצוי שמעלה את קרנך בעיניהם ואת קרנם בעיני חבריהם. הם היו ממש גאים בי שהייתי הורה מלווה, וכשלקחתי את תיק העזרה הראשונה על הכתף לא היה גאה מבני בעולם (הוא לא ידע שהייתי מתעלף אם הייתי צריך לעשות בו שימוש).

הרי תוך כמה שנים, ולא הרבה מדי - הו, זמן אכזר, אויב נורא - אהפוך לבושה ולעול, לזה שלא רוצים לראות אותו בסביבה, לנודניק הזקן שלא מבין כלום. ומה בסך הכול רוצה הבן אדם; שיאהבו אותו, שיאחזו בידו כשעוברים כביש, שיבקשו ממנו הסברים על העולם. זה לא הרבה. בעצם, זה הרבה מאוד.

ב. נסענו ממרכז תל אביב לשכונת התקווה. בדרך עברנו בתחנה המרכזית הישנה ליד גינת לוינסקי. היי, אמר לי בני, היינו בגינה הזו! אכן בן, עניתי, בלא מעט הפגנות. הן עזרו כל ההפגנות האלה? שאל. לא ידעתי מה לענות והתעטפתי בשתיקה.

בשבוע שעבר כתבתי טור על הפליטים ועל מהגרי העבודה והבטחתי לשוב ולעסוק בזה. במהלך השבוע פנו אליי לא מעט מהפעילים למען הזרים עם המון הבהרות ומידע חדש. למדתי, למשל, על זה שלמהגרי העבודה נלקחו נקודות הזיכוי במס הכנסה והם משלמים, יחסית, יותר מס מהישראלי. סתם, לידיעתכם. אנחנו חושבים שכולם עובדים שחור (שחורים עובדים בשחור, קולטים?), אבל האמת היא אחרת. הם לא עובדים הרבה יותר שחור מהישראלי הממוצע.

לרוב הפעילים חשוב להבהיר דבר אחד, וזו נקודה שרבים מאיתנו שוכחים, גם אני לפעמים: השתרשה לה אמת כזו כאילו אכפת להם יותר מהמהגרים מאשר מתושבי השכונה המקוריים, ואין דבר שלפעילים האלה כואב יותר. מהיכרות שלי עם לא מעט מהם אני יכול להעיד בלב שלם שזו אמת.

אמת גם שהרבה פעמים קשה לראות את זה, ובלהט הוויכוחים נאמרים דברים שלא צריכים להיאמר, אבל אמת זו אמת, והאנשים האלה שעוזרים לחלשים ראויים להרבה יותר הערכה ממה שהם מקבלים. ולא פחות מכך, כדאי לזכור שיש הרבה יותר גוזרי קופונים על ליבוי השנאה לזרים מאשר גוזרי קופונים על הניסיונות לעזור להם.

כתבתי על האלימות של האפריקאים, שזוכה לכיסוי תקשורתי מסיבי, אבל כמה פעילות סיפרו לי על האלימות המופנית כלפי הזרים. בתקשורת הישראלית נהוג לספר עכשיו על כמה האפריקאים "שולטים" בדרום. אולי. אבל פחות מדי נכתב על כמה גזענות ואלימות סופגים הילדים האפריקאים על בסיס יומיומי.

לא יכולתי שלא לחשוב על זה באוטובוס מלא הילדים שהייתי בו. הסתכלתי עליהם, ילדיי ביניהם - כמה מזל יש להם שנולדו היכן שנולדו ואיך הכול היה יכול להיות ההפך הגמור: בסודן במקום בתל השומר, בדרום תל אביב במקום בצפונה. מי מאיתנו חולם להיות מהגר עבודה או פליט? מי מאחל לילדיו חיים של עוני ונדודים? ובכל זאת, מה רבים המספרים של אלה, ובכל מקום אליו הם מגיעים מחכות להם מנות גדושות של שנאה ופחד.

אני בעד מדיניות הגירה ברורה יותר, אבל חייבים לזכור אמת פשוטה ונשכחת אחת - אלה בני אדם בדיוק כמו הילדים שלנו. גורלם פשוט שפר עליהם קצת הרבה יותר פחות. אלה היינו יכולים להיות אנחנו. הבטתי שוב בילדים שבאוטובוס. זו הייתה הפעם הראשונה שגרוני נחנק באותו היום.

ואחרי שזה נאמר, אני לא יכול שלא להיזכר במה שאמר לי פעיל שכונות אחד מהצד של הוותיקים: תמיד אומר שהילדים האפריקאים חמודים נורא, הוא אמר, אבל מה עם הילדים שלנו, הם לא חמודים?

ג. הגענו למרכז דוהל, ושם היו כבר יותר מעשרה גני ילדים. רק דמיינו את ההמולה. אבל הייתה זו המולה שמחה וטובה. לא ההמולה האלימה של בני הנוער, ובעיקר - הייתה זו המולה של בני אדם שאין להם טלפונים סלולריים! המולה שכולה אינטראקציה חברתית וקולות שיוצאים מפיות אנושיים. לא היה בה שום דבר אלקטרוני. הראשים הקטנים לא היו כפופים מעל מכשירים, כל הצווארים היו זקופים ובכל האולם שרתה פליאה נהדרת וציפייה דרוכה של ילדים. זה היה מקסים.

היה כיף לראות את האנשים הקטנים האלה בפעולה. את הנכונות ואת השמחה שבהן הם פשוט פוצחים בשירה, הלוואי על כולנו, או הולכים יד ביד עם חבר או חברה סתם כי אומרים להם ועושים עסקים עם הוופלים של אחרי ההצגה.

ההצגה התחילה: רון, ילד לא מקובל, מאוהב בילדה היפה של הכיתה, דנה. בכאבו הוא בורח לעולם שכולו דמיון. יחד עם חברו הטוב, הליצן בולי, הם נכנסים לקופסת המשחקים ודרכה עוברים לקרקס הצעצועים. גם שם לא קל לרון, אבל אבקת קסם שנותנות לו כמה בובות גורמת לו לרקוד יפה מאוד, עד שהוא מגלה שאין דבר כזה אבקת קסם - שהקסם היחיד הוא האמונה בעצמך. מצויד בנשקו החדש הוא מציל את דינה הבלרינה ממלתעות האריה (אל תשאלו איזה מתח! אי אפשר היה לחתוך את האוויר גם עם אלף סכינים), ואז חוזר לעולם האמיתי וכובש גם את ליבה של דנה היפה. בתמונת הסיום הם משחקים יחד בכדור.

זו הייתה הפעם השנייה שגרוני נחנק באותו היום.